פסק הדין עוסק בסוגיית התניית ערעור בהפקדת ערובה להוצאות משפט, ובייחוד בשאלה האם יש לפטור את המערערת מהערובה עקב מצבה הכלכלי הקשה. המערערת, שלא הפקידה את הערובה שנקבעה (10,000 ש"ח) במועד, ביקשה פטור בדיעבד בטענה שהכנסותיה ירדו משמעותית לאחרונה, לדבריה באשמת המשיב, ואף הציעה, לחלופין, לשלם את הערובה מתוך חוב מזונות שהמשיב חב לה לטענתה.
בית הדין דחה את הבקשה מכל וכל:
- נקבע כי הערובה לא הופקדה גם לאחר חלוף כמעט פי שניים ממועד ההפקדה, והבקשה לפטור הוגשה באיחור של שלושה שבועות לאחר תום המועד.
- בית הדין חזר על עקרונו הידוע: קושי כלכלי כשלעצמו אינו עילה אוטומטית לפטור מהפקדת ערובה, שכן משמעותו האפשרית היא פגיעה לא מוצדקת בזכויות הצד שכנגד שיאלץ לשאת בהוצאות, גם אם יזכה.
- צוין כי ניתן לעיתים לשקול אמצעים מאוזנים כמו הפחתת הערובה, מתן ארכה או ערבות צד ג' – אך המערערת לא ביקשה אף אחד מאלה, אלא דרשה פטור מוחלט, ואף הציעה הצעה מופרכת לפיה יש להשתמש במזונות ילדיה כערובה.
- בית הדין דחה נחרצות את ההצעה להשתמש בכספי מזונות כערובה להוצאות: “רעיון עוועים כזה… שמשמעותו הסכמה מראש שיושתו הוצאות ההליך על הילדים.”
לנוכח כל האמור, הערעור נמחק בשל אי-הפקדת הערובה, וההליך נסגר. ההחלטה הותרה לפרסום.
לסיכום: פסק הדין קובע הלכה תקיפה וברורה: חובת הפקדת ערובה בהליכי ערעור נשמרת גם מול טענות לקושי כלכלי, כאשר אין הוכחה ברורה ואין ניסיון כן לאיזון. הצעות פגומות כגון שימוש במזונות הילדים כערובה נדחות מכל וכל.
