בפסק הדין נדונה שאלת הרשעתו וענישתו של נאשם בעבירה של מעשה מגונה שביצע במתלוננת, נערה כבת 14, אשר הגיעה לטיפול פסיכולוגי אצלו בביתו על רקע מצוקות נפשיות ופגיעות מיניות קודמות שחוותה.
במהלך אחת הפגישות, כאשר דלת החדר סגורה ובנותיו הקטינות של הנאשם נמצאות בבית, הורה הנאשם למתלוננת לעצום עיניים, לדמיין שיחה עם איבר מין של בן זוגה, ותוך כדי נגע בברכה, בידיה ובשערה, ולבסוף הניח את ידה על בטנו, באופן בלתי ראוי וחסר הצדקה טיפולית. המתלוננת העידה על בלבול, פחד, והבנה בדיעבד כי המעשים לא היו במסגרת טיפולית לגיטימית, אך בשל מצבה הנפשי הקשה והקשר הרגשי שנוצר עם הנאשם – המשיכה להגיע למפגשים.
הנאשם הכחיש את המיוחס לו וטען שמדובר בפרשנות שגויה של הליך טיפולי מותר, אך בית המשפט לא קיבל את גרסתו, קבע כי עדות המתלוננת עקבית, אמינה ומהימנה, ונתמכת בראיות נוספות, ביניהן תסקירים של שירות המבחן וחוות דעת מקצועיות. כן נקבע כי הנאשם ניצל באופן מחפיר את יחסי האמון, התלות והמרות שנוצרו בין מטפל למטופלת, תוך ביצוע מגעים אינטימיים שאינם לגיטימיים במסגרת טיפולית.
שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו נוטל אחריות, מביע תחושות קורבניות כלפי עצמו, ומתקשה לזהות את חומרת מעשיו, חרף תפקודו התקין בחברה.
בית המשפט קבע מתחם ענישה הנע בין 18 ל־36 חודשי מאסר בפועל, והחליט למקם את הענישה ברף התחתון־בינוני תוך שקילת נסיבות אישיות, הזמן שחלף מאז המעשה, ומצבו הכלכלי והנפשי של הנאשם. לבסוף נגזרו על הנאשם 20 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין כל עבירת מין, פיצוי בסך 30,000 ש"ח למתלוננת שישולם בארבעה תשלומים חודשיים שווים, וקנס בסך 2,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו.
