המאמר עוסק בגדר ההלכתי של הצהרת אבהות בבית הדין הרבני, כחלק מהליך רישום נישואין או להסדרת מעמד הילד והתחייבויות האב.
עיקרי ההיבטים ההלכתיים שהמאמר עוסק בהם:
- מקור הדין – מבוסס על דברי רבי יהודה מהפסוק "יכיר" (דברים כ"א), ממנו לומדים שנאמן אדם לומר "זה בני בכור", ואף לפסול את בנו (למשל: ממזר, בן גרושה).
- הכרה כעדות – דיון עמוק בשאלה אם נאמנות האב נחשבת כעדות ממש או כגזירת הכתוב מיוחדת. לכך השלכות רבות: האם נדרשת אמירתו בפני בית דין, האם נחשב נוגע בדבר, האם ניתן לחזור בו ועוד.
- תחולת הדין גם על בת – למרות שהפסוק עוסק בבכור זכר, הובאו מקורות לכך שההכרה תופסת גם על בת.
- פסילת ילד כשהאם מכחישה – נקבע כי ההלכה מכירה בנאמנות האב גם כאשר האם טוענת שהילד כשר.
- שאלת 'אינו בני' – האב נאמן לא רק לומר על בנו שהוא פסול, אלא אף לטעון כי הילד כלל אינו בנו (נפסק בשו"ע אבהע"ז סימן ד').
- הצהרת אבהות כמחייבת מזונות – ברגע שהאב מכיר בילד כשלו (גם אם הילד נולד מפנויה), הוא מחויב במזונותיו – הלכה שנפסקה בשו"ע אבהע"ז סימן ע"א.
- הצהרה על עובר – לגבי ירושה אין תוקף להצהרה על עובר; אך לגבי פסול יוחסין – כן.
- התנהגות כאב – כהצהרה – אם אדם נוהג בילד כבא בנו (למשל: קורא לו בני, מגדלו כאב), הדבר נחשב להצהרת אבהות משפטית.
- הכרה מחוץ לבית הדין – יש שיטות הסוברות כי ההצהרה תקפה גם מחוץ לכותלי ביה"ד, ולפיכך ניתן להסיק ממנה חיוב הלכתי.
לסיכום: המסמך קובע מסגרת הלכתית רחבה ובעלת השלכות משפטיות למעמד הצהרת אבהות, תוך חיבור ישיר לחיובים ממוניים (מזונות), דיני יוחסין, סמכויות בית הדין וסדרי הדין.
