פסק הדין עוסק בבקשת מערערת לפטור אותה מהפקדת ערובה להוצאות משפט כתנאי לדיון בערעור שהגישה, בטענה שמדובר בערעור שנועד לטובת הקטינים ובשל חוסר יכולתה הכלכלית. בית הדין דחה את הבקשה תוך קביעת עקרונות ברורים לעניין הפקדת ערובה:
- התרשמות מהערעור כערעור סרק – הערובה נדרשה בין היתר לנוכח קיומו של סיכוי ממשי כי מדובר בהליך סרק, וזאת לאור היכרות מוקדמת של בית הדין עם התנהלות הצדדים והתרשמות מהטענות. בית הדין הבהיר כי עצם טענת המערערת שהערעור לא סרק אינה מכריעה, והערכת הסרקיות היא תפקידו הבלעדי של בית הדין.
- אי-יכולת כלכלית אינה מהווה פטור – דווקא מצבה הכלכלי הרעוע של המערערת חיזק את הצורך בהפקדת ערובה, כדי להבטיח את פיצוי הצד שכנגד אם ייקבע שהערעור אכן חסר בסיס.
- איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין מניעת עיוות דין – בית הדין עמד על החשיבות שבאיזון זה: אין לחסום גישה לערעור בגין חיסרון כיס, אך גם אין לאפשר שימוש לרעה בהליכי משפט שיגרמו הוצאות מיותרות לצד שכנגד.
- גובה הערובה – הסכום שנקבע (לא פורט בהחלטה) הוגדר כסביר ומידתי, כזה שמי שבטוח בצדקו ומבקש לפעול לטובת הקטינים, יוכל לגייסו. בית הדין גם העיר כי ערכאה זו אינה דורשת ערובות גבוהות כפי שמקובל בערכאות אחרות.
- החלטה עקרונית ופתוחה לפרסום – פסק הדין כולל עקרונות כלליים וניתן לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים, מתוך כוונה ליצור הנחיה ברורה במקרים דומים.
לסיכום: הפקדת ערובה היא כלי חיוני לאיזון בין זכות הגישה להליך לבין הגנה מפני הליכי סרק. פטור מהפקדה יינתן רק במקרים חריגים – ולא כאשר קיימת התרשמות מבוססת לסרקיות ההליך או לחשש לפגיעה כלכלית בצד שכנגד.
