פסק הדין עוסק בשאלת סמכותו של בית הדין לדון בנושא רכוש בין בני זוג לפי דין תורה, חרף ביטול הסכם הגירושין שנחתם ביניהם בעבר.
ב"כ האישה טענה כי בדיון מיום 18.7.2023 הצדדים הביעו במפורש הסכמה לדון לפי דין תורה, כמצוין בפרוטוקול (שורות 77–80), ולכן בית הדין מוסמך לדון לפי ההלכה בהתאם לסעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון, גם אם הסכם הגירושין בוטל לאחר מכן. מנגד, טען ב"כ האיש כי לא הייתה הסכמה תקפה כדרישת החוק, לא הייתה חתימה בכתב או במסגרת ההסכם, וכי האיש לא הבין את משמעות הבחירה בין דין תורה לחוק האזרחי.
בית הדין דחה את טענות האיש וקבע:
- המחוקק לא התנה את הסכמת הצדדים בכתב או במסגרת הסכם גירושין, אלא די בהבעת הסכמה ברורה בדיון משפטי – מה שאכן התקיים במקרה זה.
- אין חולק שהצדדים נתנו את הסכמתם להליך לפי דין תורה במהלך דיון רשמי, כאשר היו מיוצגים.
- טענת חוסר ההבנה מצד האיש נדחתה, מאחר והיה מיוצג על ידי עו"ד, ומתוקף השקפת עולמו החרדית ניתן לראות בהסכמתו ביטוי לאמונתו.
לכן, למרות שהצדדים ביטלו את הסכם הגירושין (כולל סעיפי הרכוש), נותרה על כנה הסכמתם להתדיין לפי דין תורה, והדין שיחול על נושא הרכוש הוא הדין הדתי, לא חוק יחסי ממון.
לסיכום: גם אם הסכם הגירושין בוטל, הסכמה פוזיטיבית שניתנה במהלך דיון בבית הדין לדון ברכוש לפי דין תורה – מחייבת. בית הדין מוסמך לדון לפי ההלכה, ופסל את טענת האיש לחוסר הבנה או חזרה מהסכמה זו.
