פסק הדין עוסק בערעור האם על מתן הסדרי שהות חופשיים בין האב לבין בתו הקטינה, חרף עברו הפוגעני של האב, הכולל שלוש פגיעות מיניות – שתיים במשפחתו ואחת לאחר הנישואין – וסירובו לעבור טיפול מקצועי במוסד ייעודי לעברייני מין. האם טענה כי חוות הדעת של המאבחנת שקבעה שאין מסוכנות – פגומה מהותית, שכן התבססה רק על דברי האב, לא כללה התייעצות עם האם או עיון במסמכים קריטיים (לרבות דוח עמותת "שלום בנייך"), ולא נערכה על ידי בעלת הכשרה מוסמכת להערכת מסוכנות מינית.
בית הדין ניתח את כל המסמכים, קבע שהאב התחמק מבדיקות שנקבעו לו בעבר, לא עבר טיפול תרופתי עליו הומלץ על ידי פסיכיאטרית, ומנע מהמעריכים גישה למידע מהותי. חוות הדעת עליה התבסס בית הדין האזורי הוגדרה כרשלנית ומבוססת על תשתית עובדתית שגויה, והערעור התקבל.
הדיינים קובעים עיקרון חשוב: כאשר ישנן אינדיקציות לפגיעות מיניות בעבר והתחמקות מהליך טיפולי מתאים, קיימת חזקה של מסוכנות שאינה מתבטלת אלא באבחון מוסמך ומעמיק, שנעשה על ידי גורם מומחה בלבד. לא ניתן להפקיר את שלומה הנפשי של ילדה בשם "טובת הקשר", כאשר יש פוטנציאל לפגיעה נפשית חמורה. הסדרי שהות חופשיים נאסרו עד לקבלת חוות דעת מקצועית מהגורמים המוסמכים לכך בלבד.
לסיכום: פסק הדין מהווה אבן יסוד בשאלת האיזון בין זכויות הורים להסדרי שהות לבין הגנה על ילדים מפני מסוכנות מינית – תוך מתיחת ביקורת חמורה על הסתמכות על חוות דעת שאינן עומדות בסטנדרט המקצועי הנדרש בתחום רגיש זה.
