פסק הדין עוסק בערעור על החלטת בית הדין האזורי שלא לפסול את עצמו מלדון בתיק רכושי בין בני זוג. המערער טען למשוא פנים כלפי המשיבה, לקיפוח בזכות הטיעון, ולהתבטאויות פוגעניות מצד ההרכב. בית הדין הגדול דחה את הערעור בקובעו כי לא התקיימו עילות פסלות לפי סעיף 19א לחוק הדיינים – לא קרבה, לא עניין אישי, ולא חשש ממשי למשוא פנים. עם זאת, הדיינים מתחו ביקורת על החלטת בית הדין האזורי שניתנה ללא הנמקה מספקת, ובניגוד להנחיות נשיא בית הדין הגדול המחייבות התייחסות עניינית לכל רכיב בבקשת פסלות.
לגופו של עניין, נמצא כי צו איסור דיספוזיציה שהוצע על נכס משותף ניתן ככלי הגנה כלכלי בלבד, תוך מתן אפשרות לטיעון הצדדים. באשר לטענות המערער שהתנהלות בית הדין בדיון הייתה חד־צדדית – דחו הדיינים זאת תוך עיון בפרוטוקולים, שמלמדים כי בית הדין ניסה לצמצם את המחלוקות ולגשר, בהתאם למנהג הדיון הרבני, ולא פגע בזכות הטיעון המהותית של האיש.
בית הדין התייחס גם להתנהלות בא כוח המערער, שמסרב לענות לעניין, צועק על הדיינים, ומכנה את עצמם "לא נורמליים" – וקבע כי אף אם הדיינים אמרו לו שהוא "חצוף ואלים", אין בכך עילת פסלות אלא תגובה מתבקשת להתנהגות חמורה. למרות הביקורת על בזבוז זמן הערכאה העליונה, לא הושתו הוצאות בגין הערעור, וזאת מתוך התחשבות בכך שהערכאה הראשונה לא נימקה את החלטתה כדין.
