פסק הדין עוסק בבני זוג תושבי עוטף עזה המבקשים להתגרש, אך מתגוררים באותו בניין שהוקצה להם על ידי המדינה בעקבות פינוי הקיבוץ לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר. חרף הפרדה פיזית בין הדירות (האיש בקומה שנייה והאישה בקומה עשירית), בית הדין התעכב בסידור הגט בטענה שלא מתקיימת "הפרדת מגורים מוחלטת" כנדרש לפי ההלכה. בני הזוג ביקשו מבית הדין לסטות מהדרישה בשל מציאות חירום, קושי לוגיסטי, ונוחות הילדים.
כבוד הדיין הרב אברהם הרוש דן בהרחבה בפסיקה ובמקורות ההלכתיים העוסקים בגדרי ההרחקה הנדרשים בין גרוש לגרושתו לצורך סידור גט. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה: האם ניתן לראות בהפרדה לקומת מגורים נפרדת בבניין מגורים מודרני – כהפרדה מספקת לצורך סידור גט?
לאחר ניתוח מקיף של הסוגיה התלמודית (כתובות כז–כח), פרשנות רש"י, הריטב"א, הר"ן והפוסקים האחרונים, קובע בית הדין כי אין הכרח לפרש את ההלכה בצורה נוקשה שמחייבת מגורים באזורים גיאוגרפיים שונים לגמרי. בפרט, כאשר מדובר במגורים נפרדים בבניין רווי, עם כניסות נפרדות וחדר מדרגות משותף שאינו מהווה חצר הלכתית משותפת במובנה המקורי – ניתן לראות בכך עמידה בדרישות ההלכה. הדיין מתבסס גם על שיטות מקילות בראשונים, ולוקח בחשבון את רצון שני הצדדים להיפרד, הנזק שבהשארת סטטוס נישואין פורמלי, ונוחות הילדים.
לסיכום: נקבע כי ניתן לראות בהפרדת המגורים לקומות שונות באותו בניין ציבורי מצב מספק לצורך סידור גט, ואין הכרח להחמיר מעבר לנסיבות החיים המודרניות. הפסק מחדד את גדרי ההלכה תוך התאמה למציאות משתנה.
