בפסק דין זה נדונה בקשת אם להקפאת זמני השהות בין האב לבנו הקטין, תוך שהיא מעלה טענות קשות על פגיעות נפשיות שנגרמו לקטין כתוצאה ממפגשים עמו.
לטענתה, האב נוהג כלפי הקטין באלימות מילולית, מפעיל עליו לחצים פסיכולוגיים קשים, ומסרב לשתף פעולה עם ההמלצות המקצועיות של הגורמים הטיפוליים. היא טענה כי הקטין, בן 13, החל לפתח סימני חרדה, קשיי תפקוד ומצוקה רגשית בולטת לאחר המפגשים, וכי שירותי הרווחה התריעו על האפשרות שמפגש נוסף עלול להחמיר את מצבו.
האב מצדו טען כי מדובר בניסיון של האם לנתק את הקשר, תוך ניצול מגמתית של גורמי הטיפול, ושאין בסיס אמיתי לטענות על פגיעה נפשית מצד המפגשים. הוא טען כי הקטין אוהב אותו אך נמצא תחת השפעה פסיכולוגית שלילית מצד האם.
שירותי הרווחה והאפוטרופוס לדין של הקטין הגישו תסקיר המצביע על כך שמצבו הנפשי של הקטין התערער לאחרונה באופן ברור, שהוא מביע התנגדות חד־משמעית למפגשים עם אביו, ושהכפייה של מפגש נוסף עלולה לגרום לו נזק רגשי של ממש. עם זאת, הודגש כי אין מדובר באירוע טראומטי בודד אלא בדפוס של קונפליקט מתמשך בין ההורים שהקטין מצוי בתוכו לאורך שנים. גורמי המקצוע המליצו להשהות את המפגשים עד לשיפור במצבו של הקטין ולבצע הערכה מחודשת לאחר טיפול רגשי ממושך.
בית המשפט, לאחר שבחן את כלל העדויות, חוות הדעת והתסקירים, קבע כי במצב הדברים הקיים אין מנוס מהקפאת המפגשים לפרק זמן מוגבל, אך הדגיש כי אין מדובר בהכרעה סופית או בניתוק קשר, אלא בצעד זמני שמטרתו הגנה על הקטין. נקבע כי יש לאפשר לקטין טיפול רגשי אינטנסיבי, ולבחון מחדש את המשך הקשר עם האב בהמשך הדרך, תוך התייעצות מחודשת עם גורמי המקצוע. עוד נקבע כי על שני ההורים לשתף פעולה עם ההליך הטיפולי ולהימנע מהחרפת הקונפליקט ביניהם, שכן טובת הקטין מחייבת יציבות ושיקום הקשר ההורי, גם אם הדרגתי ובפיקוח.
