פסק הדין עוסק בבקשת אם לאשר לה להוציא את שלושת ילדיה הקטינים מגבולות הארץ לחופשה בחו"ל, חרף התנגדות האב.
האם טענה כי היא מתכננת נסיעה משפחתית לחו"ל עם הילדים במסגרת חופשת הקיץ, כאשר מדובר בילדים בגילאי 13, 10 ו-8, וכל ההיערכות, כולל הזמנת טיסות ולינה, כבר בוצעה מראש. מנגד, האב התנגד לנסיעה בטענה כי אין לו אמון באם, כי יש לו חשש שהיא לא תחזור לארץ עם הילדים, וכי מדובר בפגיעה בזמני השהות עמו ובזכויותיו כהורה. האב הוסיף כי בעבר האם פעלה באופן חד-צדדי תוך התעלמות ממנו, וכי ילדיו אינם מעוניינים כלל לצאת מהארץ, אלא רוצים לבלות איתו בישראל.
בית המשפט ניתח את השיקולים שיש לאזן ביניהם במצב זה – מחד, זכות ההורים לחופשות ופעילויות עם ילדיהם במסגרת נורמלית של חיי משפחה, ומאידך את הצורך לשמור על זמני השהות הקבועים, על קשר תקין בין הילדים לשני ההורים, ועל מניעת חשש להפרת זכויות משמורת. נפסק כי אין די בטענות כלליות בדבר חשש לאי-חזרה או טענות כלליות של ניכור הורי כדי למנוע נסיעה לגיטימית לחו"ל. עם זאת, כאשר קיימת מתיחות מתמשכת בין ההורים, חשוב להסדיר את הנסיעה מראש ובאופן ברור, תוך מתן ערבויות נדרשות.
במקרה דנן, לאחר ששמע את הצדדים ועיין בטענותיהם, קבע בית המשפט כי יש לאפשר את נסיעת האם עם הילדים בכפוף לכך שתפקיד ערבויות כספיות מתאימות (20,000 ש"ח), תמסור התחייבות מפורשת לשוב במועד, ותשיב את הילדים לתחילת שנת הלימודים. כן הבהיר בית המשפט כי זמני השהות שיתבטלו בשל הנסיעה יושבו לאב בהמשך. הפסק מדגיש את החשיבות של שמירה על שגרת החיים של הילדים, מתן מענה לצורכיהם הרגשיים והחברתיים, אך גם את ההכרח להבטיח את זכות הקשר עם שני ההורים ולשמור על יציבות וודאות במערכת היחסים ההורית.
