המקרה עוסק בהסכמי גירושין מורכבים בין בני זוג לשעבר שנישאו ב-17.10.94 והתגרשו ב-17.1.08. הצדדים חתמו על שלושה הסכמים נפרדים הנוגעים לבית המגורים המשותף:
ההסכם הראשון (11.9.07, אושר ב-7.10.07): קבע שבית המגורים בבעלות הצדדים בחלקים שווים, המשיב ישלם את המשכנתא במלואה, ועם הגעת הילד האחרון לגיל 18 יוצע הבית למכירה והתמורה תחולק בחלקים שווים.
ההסכם השני (9.7.09, אושר ב-14.7.09): "תיקון" להסכם הראשון לפיו המשיב מעביר את זכויותיו בבית למערערת, והיא מתחייבת להעביר 200,000 ש"ח לכל אחד מארבעת הילדים בעת מכירת הבית.
ההסכם השלישי (9.7.09, לא הוגש לאישור בית המשפט): קבע שהמערערת תמכור את הבית בתיאום ובשיתוף המשיב, שהוא זכאי למחצית שוויו בעת המכירה, ושההסכם השלישי גובר על ההסכם השני. המערערת חתמה על שטר חוב ל-750,000 ש"ח ועל צוואה המורישה למשיב מחצית זכויותיה בבית.
הרקע לעריכת ההסכמים
כשנתיים לאחר ההסכם הראשון, המשיב נקלע להליכים משפטיים לאחר שקבלן שהועסק על ידו נפל מגג ומת. חוששת מחקירה פלילית ותביעות נזיקיות פוטנציאליות, ובעצת עורך דינו, נחתמו ההסכמים השני והשלישי במטרה להבריח את חלקו בבית מנושים פוטנציאליים.
החלטת בית משפט קמא
בית משפט השלום בפתח תקוה (השופטת ה. מלר שלו) קיבל את תביעת המשיב לביטול ההסכם השני בקבעו שמדובר בהסכם למראית עין על פי סעיף 13 לחוק החוזים.
בית המשפט קבע שהמשיב עמד בנטל הראייה המוגבר הנדרש להוכחת חוזה למראית עין. הוא קיבל עדויות של עורך הדין שערך את ההסכמים ושל חברו העסקי של המשיב, ששניהם העידו שההסכמים נחתמו להברחת זכויות מנושים פוטנציאליים וללא כוונה אמתית להעביר זכויות למערערת.
בית המשפט מצא את עדות המערערת לא מהימנה ובנויה מגרסאות מתפתחות, וקבע שהיא שיתפה פעולה עם המשיב בהבנה מלאה מתוך רצון למלט את הבית מנושים פוטנציאליים. הטעם לעתירתה לאכוף את ההסכם השני נבע מרצונה שילדיה (ולא ילדיו של המשיב מאשתו החדשה) ייהנו מהזכויות בבית.
טענות הצדדים בערעור
המערערת טענה שבית המשפט קמא שגה בקבעו שההסכם השני הוא למראית עין; שלא קיבל את גרסתה שהיא סברה שההסכם שריר וקיים; שהתעלם מחוסר מהימנות המשיב ועדיו; ושפסק דינו של בית המשפט שאישר את ההסכם השני ב-14.7.09 הוא חלוט ולא ניתן לביטול.
המשיב סמך על פסק הדין וטען שמדובר בקביעות עובדתיות שאין להתערב בהן; שהוכח ששני בני הזוג חתמו על ההסכמים להברחת הבית מנושים פוטנציאליים; ושילדיהם הבוגרים לא התנגדו לביטול ההסכמים.
ההכרעה והניתוח המשפטי
בית המשפט העליון (השופטות פלאוט ומושקוביץ והשופט ויצמן) דחה את הערעור ב-1.3.24 ואישר את ביטול ההסכם השני.
בית המשפט הדגיש שהמקרה מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות, ושבית המשפט של ערעור אינו מתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדויות. הממצאים העובדתיים מבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מעדויות הצדדים ועדים נוספים, וכן על ראיות אובייקטיביות כמו הצוואה ושטר החוב שנחתמו.
בית המשפט קיבל את עדותו של עורך הדין שערך את ההסכמים, שהעיד בגילוי לב שמדובר בהסכמים שנחתמו במטרה להבריח זכויות מנושים ולא מתוך כוונה אמתית להעביר זכויות. מאידך, בית המשפט מצא את עדות המערערת לא מהימנה וקבע שמטרתה בדרישה לאכוף את ההסכם השני הייתה לאפשר לילדיה בלבד ליהנות ממחצית זכויותיו של המשיב.
בית המשפט הבהיר שעל פי סעיף 13 לחוק החוזים, חוזה למראית עין בטל. חוזה כזה אינו יכול להעניק זכויות וחובות שכן אומד דעת הצדדים אינו משתקף בו. מדובר ב"צל של חוזה" ולא בחוזה אמתי.
בית המשפט דחה את טענת המערערת שלא ניתן לבטל פסק דין חלוט, וקבע שהסכם שדינו בטלות יכול להביא לביטול פסק הדין שאישר אותו. הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין שואב את תוקפו מיסוד ההסכמה בין הצדדים.
בית המשפט דחה גם את הטענה שהיה צורך לצרף את הילדים כנתבעים, שכן מקום שנקבע שההסכם בטל מעיקרו, הצדדים מעולם לא התכוונו להעניק לילדים זכויות כספיות. בסופו של יום, תיק החקירה נגד המשיב נסגר, והניסיון להבריח נכסים היה שלא לצורך.
התוצאה: הערעור נדחה, ההסכם השני בוטל, והמערערת חויבה בהוצאות בסך 10,000 ש"ח. הוחזר המצב לקיימא לפי ההסכם הראשון – הבית בבעלות משותפת בחלקים שווים.
