פסק הדין עוסק בתביעה של אישה אשר נישאה לגבר בעל אזרחות זרה, על רקע הסכם ממון שנחתם ונערך כחוק, ובו נקבע כי לא יהיו ביניהם זכויות רכושיות משותפות. האישה, אשר נישאה לאיש במעמד של אזרח זר שנכנס לארץ כסטודנט, טענה כי למרות ההסכם, יש לראות את דירת המגורים שלה, אותה רכשה טרם הנישואין ושבה התגוררו יחד כמשפחה, כרכוש משותף.
היא הציגה ראיות לכך שהמשיב השקיע בדירה, נשא בהוצאות שוטפות, ושיפץ אותה, וטענה כי מתקיים “שיתוף ספציפי” בנכס זה.
מאידך, הגבר טען כי פעלו לפי הסכם הממון, וכי כל השקעה שביצע הייתה בגדר הבעת רצון לתרום לביתם המשותף, אך לא מתוך כוונה לרכוש זכויות קנייניות.
בית המשפט בחן את טענת השיתוף הספציפי לאור ההלכה שנקבעה בפרשת בג"ץ בבלי ובפסיקה המאוחרת, לפיה על הטוען לשיתוף ספציפי להוכיח כוונת שיתוף ברורה, חד משמעית, וקונקרטית, החורגת מהחיים המשותפים עצמם.
נקבע כי אין די בהשתתפות בהוצאות או בשיפוץ הדירה כדי להקים שיתוף ספציפי, כל עוד יש הסכם ממון ברור ושלם שנחתם בפני נוטריון לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון. עוד צוין כי ההסכם אושר כדין, לא נתקף ולא הוצגו טענות או ראיות לפגם ברצון או בהטעיה. בית המשפט התרשם כי האישה מנסה לעקוף את הוראות ההסכם תוך הישענות על פרשנות מרחיבה של החיים המשותפים, בניגוד לרוח ההסכם.
בהתאם לכך, נדחתה טענת השיתוף הספציפי, ונקבע כי אין לגבר זכויות בדירה, וכי יש לאכוף את ההסכם כפי שנחתם. פסק הדין מחזק את מעמד הסכמי הממון וההגנה על תוקפם כאשר הם נערכים ומאושרים כנדרש, תוך שלילת האפשרות לעקוף אותם באמצעות טענות עקיפות לשיתוף בדירת מגורים.
