פסק הדין דן בבקשת מערערת לחייב את המשיב בתשלום הוצאותיה, לאחר שערעורה התקבל. בית הדין דוחה את הבקשה, בקובעו כי על פי עקרונות ההלכה – בניגוד לדין האזרחי – ברירת המחדל היא שאין מחייבים את המשיב בהוצאות, גם אם הערעור נגדו התקבל. הכלל הוא כי רק המערער שנדחה עשוי לחויב בהוצאות, בעוד שהמשיב נגרר להליך ביוזמת המערער ואינו אחראי לקיומו. החריג לכך הוא אם המשיב יזם בקשות סרק, נהג בזדון או תרם בפועל להטעיית בית הדין בהחלטה המקורית – דבר שלא התקיים בענייננו.
בית הדין מבסס את עמדתו על תקנות הדיון ועל פסיקות קודמות (למשל, תיקים 1253916/1 ו־1074520/3), ומבהיר שאין מקום להשוות בין אזהרת בית הדין המוקדמת בדבר ערעור סרק לבין פסיקת הוצאות על המשיב במקרה של קבלת ערעור. המשיב לא נושא באחריות לטעות שנפלה בפסק הדין הקודם, גם אם נהנה ממנה בפועל. פסק הדין מדגיש כי המערער "תוקף" את קביעת בית הדין האזורי – ולא את התנהלות המשיב – ולכן אין עילה להטיל על האחרון חיוב כספי.
פסק הדין עוסק בעקרונות מובהקים של משפט עברי ביחס לנטל הוצאות משפט ומבהיר את ההבחנות בין הדין ההלכתי לדין האזרחי המודרני. הוא משקף גישה הלכתית-מערכתית שבמרכזה הרעיון שהליך ערעור הוא הליך כלפי גוף שיפוטי – ולא כלפי הצד שכנגד.
