פסק הדין עוסק בערעור אישה על החלטת בית הדין האזורי שלא להחיל חלוקת פנסיה רטרואקטיבית לטובתה, בשל פער גילאים ניכר בינה לבין בעלה לשעבר. המערערת, כבת 43, ביקשה לחלוק את תגמולי הפנסיה שהבעל (כבן 60) מקבל מאז פרישתו בשנת 2012. לטענתה, מדובר בזכות משותפת לפי חוק יחסי ממון ואין הצדקה לשלול ממנה חלק זה – בפרט כאשר אין ראיה שהיוון הפנסיה שימש לרכישת דירתם המשותפת, כפי שטען הבעל.
בית הדין האזורי קבע שיש לאזן את המשאבים ממועד ההחלטה בלבד, ולא רטרואקטיבית. בפסק דינו של בית הדין הגדול נדון סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המאפשר חריגה מהאיזון השוויוני במקרה של נסיבות מיוחדות. נקבע כי במקרה זה, פער הגילים הרב – אשר גורם לכך שהאישה תיהנה מתגמולי הפנסיה של הבעל במשך שנים רבות עוד בטרם יוכל הוא ליהנות משלה – מהווה נסיבה כזו. כן נקבע כי קיימת סבירות שחלק מכספי ההיוון של הפנסיה שימשו בכל זאת לדירת הצדדים.
על כן, למרות שחלוקת הפנסיה תבוצע באופן שוויוני, תחולתה לא תהיה רטרואקטיבית אלא ממועד ההכרעה בלבד. ערעור האישה נדחה תוך קביעה ששיקול הדעת של בית הדין קמא היה סביר, מאוזן וראוי, ואינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. לא נפסקו הוצאות.
הפסק מהווה דוגמה מובהקת לפרשנות גמישה וזהירה של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, תוך איזון בין שוויון פורמלי לצדק מהותי בגבולות הדין.
