פסק הדין עוסק במחלוקת בין בני זוג לשעבר סביב אופן איזון משאבים בחברה משפחתית שבבעלות הבעל, אשר שוויה הוערך בכ-19.4 מיליון ש"ח. האיש חויב לשלם לאישה 4.85 מיליון ש"ח – מחצית שווי חלקו בחברה. המחלוקת המרכזית נסובה סביב שאלת קיזוז מס רווחי הון עתידי משווי החברה: האיש ביקש להפחית מס תיאורטי מהסכום, בטענה שאם ייאלץ למכור את החברה, יהיה עליו לשלם מס. מנגד, האישה טענה שמדובר באירוע מס שאינו ודאי, ואי אפשר להפחית מס שלא בטוח שיתקיים.
בית הדין דן לעומק בשאלת גבול ההכרה במס תיאורטי במסגרת איזון משאבים, תוך ניתוח פסיקות אזרחיות מרכזיות (כמו בע"מ 4660/16), עמדות רשות המיסים (החלטת מיסוי 7681/14), ודוקטרינות הלכתיות של "המוציא מחברו עליו הראיה" ו"כריתות". בית הדין קבע כי אין הצדקה להפחית מס שאינו חל במועד האיזון, שכן מדובר בחוב עתידי ותלוי-תנאי. מנגד, הוא מכיר בכך שיש לאזן את הסיכון של האיש שייאלץ לשלם מס בעתיד עבור חלק שאינו שלו.
הפתרון שנבחר: פשרה מורכבת – סכום האיזון חולק לשניים. חלק ממנו שולם לאישה מיד, והיתרה הופקדה בנאמנות. אם עד יולי 2026 תימכר החברה, ייבחן המס בפועל ותחול התחשבנות בהתאם. אם לא תימכר – כל הסכום יועבר לאישה. בכך מצא בית הדין איזון בין הזכאות הקניינית של האישה לבין העקרונות המיסויים והוודאות הכלכלית של הבעל.
פסק הדין משמש אבני יסוד בפסיקה הרבנית בסוגיית איזון זכויות עתידיות שאינן נזילות, ומעגן את עמדת הדין הדתי והאזרחי בהבחנה בין נכס בר־איזון לבין חוב עתידי מסווג, תוך שמירה על עקרון השוויון, ההגינות וחלוקה הוגנת של סיכונים.
