פסק הדין עוסק בערעור שהגישה אישה, שדרשה לחייב את הבעל במחצית מחובות שנצברו בתקופת הנישואין – בעיקר מהלוואות שלטענתה נלקחו לצורכי הבית. האיש התנגד, ובית הדין האזורי דחה את תביעתה לאחר שקבע כי האישה לא הוכיחה שהחובות נועדו לצרכים משותפים. הערעור נסב על קביעה זו, במיוחד לאור העובדה שהאישה נשאה לבדה בעול הפרנסה במשך שנים, בעוד שהבעל לא עבד עקב בעיות רפואיות ונפשיות.
בית הדין הגדול קיבל את הערעור באופן עקרוני, וקבע כי יש להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי לצורך בירור מחודש, תוך הסתמכות על מסמכים חדשים שגולו לאחר הדיון הקודם. בפסק הדין נקבע כי לפי חוק יחסי ממון – שהצדדים קיבלו עליהם בהסכמה מפורשת – יש לקזז חובות משותפים גם אם לא נועדו להשבחת דירה, אלא אף אם שימשו להוצאות שוטפות או למימון חיי המשפחה. עוד נקבע כי כאשר האישה נשאה לבדה בפרנסת הבית, עשויה להיות לה זכות למלוא זכויותיה הסוציאליות, שכן לפי דין תורה אין הבעל זוכה במעשה ידיה אם לא סיפק מזונותיה.
כמו כן, בית הדין התייחס לעקרונות יסוד נוספים: עקרון השיתוף בזכויות וחובות שנצברו לאורך החיים המשותפים; השפעת הנסיבות האישיות של הצדדים, ובייחוד הפער הכלכלי והבריאותי ביניהם; והצורך לוודא חלוקה הוגנת על בסיס ראיית המציאות ולא רק פורמליזם של רישומים או טיעונים תיאורטיים.
פסק הדין מתאפיין באיזון בין דין תורה לדין האזרחי, תוך הדגשת אחריות מוסרית ומשפטית משותפת של בני זוג גם כאשר רק אחד מהם נושא בעול, והוא מהווה תקדים חשוב בהגדרת אחריות כלכלית של בני זוג במבנה משפחתי לא שגרתי.
