בקשה למתן צו אימוץ (טופס 11, תקנה 76) היא הליך משפטי המאפשר לאדם או לבני זוג לאמץ ילד ולהפוך להוריו המשפטיים לכל דבר ועניין. הליך זה מעוגן בחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, ובתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
האימוץ יוצר קשר משפטי של הורות בין המאמץ לבין המאומץ, כאשר זכויותיו וחובותיו של המאמץ כלפי המאומץ זהות לאלו של הורה ביולוגי. באופן כללי, צו האימוץ מנתק את הקשר המשפטי בין המאומץ לבין הוריו הביולוגיים, אם כי בנסיבות מסוימות ניתן לקבוע אימוץ פתוח, שבו נשמר מידה מסוימת של קשר.
סוגי האימוץ בישראל כוללים:
- אימוץ ילדים מישראל באמצעות שירות למען הילד.
- אימוץ ילדי בן/בת זוג (אימוץ על ידי בן זוג של הורה).
- אימוץ ילדים מחו"ל (אימוץ בין-ארצי).
- אימוץ על ידי קרובי משפחה.
בקשה למתן צו אימוץ מוגשת באמצעות טופס 11 (תקנה 76) לבית המשפט לענייני משפחה, על ידי המבקשים לאמץ. הבקשה מוגשת לאחר שהתמלאו התנאים המוקדמים הדרושים לאימוץ, כגון: תקופת מבחן עם הילד (בדרך כלל שישה חודשים), הערכה של שירותי הרווחה, ובמקרה של אימוץ מחו"ל – קבלת אישורים מהמדינה שממנה מאומץ הילד.
תנאי הסף לאימוץ בישראל כוללים:
- המבקשים הם בגירים (מעל גיל 18).
- המבקשים כשירים מבחינה משפטית.
- קיים פער גילים מינימלי בין המאמץ למאומץ (לפחות 18 שנים).
- אם המבקשים הם בני זוג, עליהם להיות נשואים זה לזה.
- במקרה של אימוץ על ידי אדם יחיד, יש דרישות מחמירות יותר.
תוכן הבקשה למתן צו אימוץ כולל:
- פרטים אישיים של המבקשים (המאמצים המיועדים).
- פרטים אישיים של הילד המיועד לאימוץ.
- פרטים על הורי הילד הביולוגיים, אם ידועים.
- העילה לאימוץ והנסיבות שהובילו אליו.
- פרטים על תקופת המבחן והקשר שנוצר עם הילד.
- בקשות מיוחדות הנוגעות לאימוץ, כגון שינוי שם, שמירת קשר עם ההורים הביולוגיים (במקרה של אימוץ פתוח), או שמירה על אמונה דתית.
יש לצרף לבקשה מסמכים תומכים, כגון:
- תעודות זהות של המבקשים.
- תעודת נישואין, אם המבקשים הם בני זוג.
- תעודת לידה של הילד.
- אישורים רפואיים של המבקשים והילד.
- תסקיר עובד סוציאלי לחוק אימוץ ילדים.
- כתב הסכמה להתאמץ מהורי הילד הביולוגיים, אם נדרש.
- במקרה של אימוץ מחו"ל, אישורים מהרשויות המוסמכות במדינת המוצא של הילד.
- תשלום אגרה.
לאחר הגשת הבקשה, בית המשפט מורה על הגשת תסקיר מעודכן מעובד סוציאלי לחוק אימוץ ילדים, המתאר את מצבו של הילד, את התאמת המבקשים לאמץ אותו, ואת המלצות שירותי הרווחה בנוגע לאימוץ. אם יש צורך בהסכמת ההורים הביולוגיים לאימוץ, ואלה מתנגדים לו, בית המשפט עשוי לקיים דיון בשאלה האם יש עילה להכריז על הילד כבר-אימוץ למרות ההתנגדות.
בית המשפט מקיים דיון בבקשה, שבו נשמעים המבקשים, העובד הסוציאלי, ולעיתים גם הילד (אם גילו והתפתחותו מאפשרים זאת), או ההורים הביולוגיים. בית המשפט שוקל את טובת הילד כשיקול מכריע, ובוחן האם האימוץ ישרת את צרכיו המיוחדים ואת התפתחותו התקינה.
אם בית המשפט משתכנע כי האימוץ הוא לטובת הילד וכי המבקשים מתאימים לאמץ אותו, הוא מוציא צו אימוץ. הצו מפרט את היחסים המשפטיים שנוצרים בין המאמץ למאומץ, את השינויים (אם יש) בשמו של המאומץ, ואת ההסדרים (אם יש) לשמירת קשר עם ההורים הביולוגיים.
צו האימוץ מועבר למרשם האוכלוסין, שמעדכן את פרטי המאומץ בהתאם. באופן כללי, הליכי האימוץ הם חסויים, והמידע עליהם אינו פתוח לציבור, כדי להגן על פרטיותם של המאומץ, של המאמצים, ושל ההורים הביולוגיים.
