בקשה להענקת רישיון חוקר פרטי המיועד לבעל ניסיון בחקירות בשירות הציבורי הינה הליך משפטי המאפשר לאנשים בעלי רקע בחקירות במסגרת השירות הציבורי (כגון משטרה, שב"כ, או גופי ביטחון אחרים) לקבל רישיון לעסוק בחקירות פרטיות.
חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972, מסדיר את תחום החקירות הפרטיות בישראל. החוק קובע כי לא יעסוק אדם כחוקר פרטי אלא אם יש בידו רישיון לכך. קיימים מסלולים שונים לקבלת רישיון, כאשר אחד מהם מיועד למי שצבר ניסיון בחקירות במסגרת השירות הציבורי.
על פי החוק והתקנות, מבקש רישיון חוקר פרטי בעל ניסיון בשירות הציבורי נדרש להוכיח שהוא בגיר (מעל גיל 18), אזרח או תושב ישראל, לא הורשע בעבירה שיש עמה קלון, וכי צבר ניסיון משמעותי בחקירות בשירות הציבורי. הניסיון הנדרש הוא לפחות 3 שנים בתפקיד חוקר במשטרה, בשב"כ, או בגוף ציבורי אחר שעוסק בחקירות.
תהליך הגשת הבקשה כולל מילוי טופס בקשה רשמי, תשלום אגרה, הגשת מסמכים המעידים על הניסיון בחקירות בשירות הציבורי, תעודת יושר/אישור היעדר רישום פלילי, ולעיתים גם ראיון אישי בפני ועדת הרישוי. בנוסף, המבקש עשוי להידרש לעבור בחינות מקצועיות, אם כי בעלי ניסיון משמעותי בחקירות בשירות הציבורי עשויים לקבל פטור מחלק מהבחינות.
הרשות המוסמכת לטפל בבקשות אלו היא ועדת הרישוי במשרד המשפטים. הוועדה בוחנת את הבקשה ואת המסמכים המצורפים, ומחליטה האם להעניק את הרישיון. במקרים מסוימים, הוועדה עשויה להחליט להעניק רישיון מוגבל או להתנות את הענקת הרישיון בתנאים מסוימים.
רישיון חוקר פרטי מאפשר למחזיק בו לעסוק בחקירות פרטיות, כגון איסוף מידע על אנשים או ארגונים, מעקב, זיהוי ואיתור אנשים, בדיקת עברם של אנשים, חקירת פרשיות הונאה, וכדומה. עם זאת, קיימות מגבלות חוקיות על פעילותם של חוקרים פרטיים, והם נדרשים לפעול בהתאם לחוק ולכללי האתיקה המקצועית.
הרישיון מונפק לתקופה מוגבלת, בדרך כלל לשנה אחת, ויש לחדשו מדי שנה. חידוש הרישיון כרוך בתשלום אגרה שנתית ולעיתים גם בהצגת אישורים נוספים.
