בקשה למתן צו לאימוץ ילד ממדינת חוץ (טופס 14, תקנה 87) היא הליך משפטי המאפשר לאזרחי ישראל או לתושביה לאמץ ילד שנולד במדינה זרה ולהביאו לישראל. הליך זה מעוגן בחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, בתקנות אימוץ ילדים, התשמ"ד-1984, ובאמנת האג בדבר הגנה על ילדים ושיתוף פעולה בנוגע לאימוץ בין-ארצי משנת 1993, שישראל אשררה בשנת 1999.
אימוץ בין-ארצי (אימוץ ילד ממדינת חוץ) הוא תהליך מורכב הכולל היבטים משפטיים, חברתיים, ותרבותיים. הוא מחייב עמידה בדרישות החוק והנהלים הן של מדינת ישראל והן של המדינה שבה נולד הילד, וכן בדרישות אמנת האג, אם המדינה המקורית של הילד היא צד לאמנה.
התהליך מתחיל בפנייה של המבקשים לאמץ (המועמדים לאימוץ) לשירות למען הילד במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, שהוא הרשות המרכזית בישראל לעניין אימוץ בין-ארצי. השירות למען הילד בוחן את התאמתם של המועמדים לאימוץ, ואם הם נמצאים מתאימים, מונפק להם "אישור עקרוני" לאמץ ילד ממדינת חוץ.
המועמדים לאימוץ פונים לאחת העמותות המוכרות לאימוץ בין-ארצי, שמסייעת להם בקשר עם המדינה שממנה הם מעוניינים לאמץ ילד. העמותה מכינה תיק אימוץ, שכולל את האישור העקרוני, מסמכים אישיים של המועמדים, ומסמכים נוספים הנדרשים על ידי המדינה הזרה. התיק מועבר לרשויות המוסמכות במדינה הזרה, שבוחנות אותו ומחליטות האם לאשר את האימוץ.
אם האימוץ מאושר, המועמדים מקבלים הצעה לאמץ ילד מסוים. אם הם מסכימים להצעה, הם נוסעים למדינה הזרה כדי לפגוש את הילד ולהשלים את הליכי האימוץ שם, בהתאם לחוקי אותה מדינה. בסיום התהליך, הם מקבלים אישור רשמי על האימוץ מהרשויות המקומיות.
לאחר חזרתם לישראל עם הילד, המועמדים לאימוץ צריכים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בישראל בבקשה להכיר באימוץ שנעשה בחו"ל ולתת לו תוקף בישראל באמצעות צו אימוץ ישראלי. הבקשה מוגשת באמצעות טופס 14 (תקנה 87) לפי תקנות סדר הדין האזרחי.
תוכן הבקשה למתן צו לאימוץ ילד ממדינת חוץ כולל:
- פרטים אישיים של המבקשים (המאמצים).
- פרטים אישיים של הילד המאומץ.
- פרטים על הליך האימוץ שנעשה במדינה הזרה.
- פרטים על האישורים שהתקבלו מהרשויות המוסמכות במדינה הזרה.
- פרטים על ההליכים שבוצעו מול השירות למען הילד והעמותה המוכרת.
- בקשות מיוחדות הנוגעות לאימוץ, כגון שינוי שם הילד.
יש לצרף לבקשה מסמכים תומכים, כגון:
- אישור עקרוני לאימוץ מהשירות למען הילד.
- צו האימוץ שניתן במדינה הזרה.
- אישור מהרשויות המוסמכות במדינה הזרה כי האימוץ נעשה כדין.
- מסמכים רשמיים של הילד (תעודת לידה, דרכון).
- אישור כניסה לישראל של הילד.
- תסקיר של עובד סוציאלי לחוק אימוץ ילדים בישראל.
- אם המדינה הזרה היא צד לאמנת האג – אישור לפי סעיף 23 לאמנה.
- תשלום אגרה.
לאחר הגשת הבקשה, בית המשפט מורה על הגשת תסקיר מעובד סוציאלי לחוק אימוץ ילדים, המתאר את מצבו של הילד בישראל ואת הסתגלותו למשפחה המאמצת. בית המשפט בוחן את חוקיות האימוץ במדינה הזרה, את התאמתו לחוק הישראלי, ואת טובת הילד.
אם בית המשפט משתכנע כי האימוץ נעשה כדין במדינה הזרה, כי הוא תואם את עקרונות החוק הישראלי, וכי הוא משרת את טובת הילד, הוא מוציא צו אימוץ ישראלי. הצו מכיר באימוץ שנעשה בחו"ל ונותן לו תוקף בישראל, כך שהילד נחשב כילדם של המאמצים לכל דבר ועניין לפי החוק הישראלי.
צו האימוץ מועבר למרשם האוכלוסין, שמעדכן את פרטי הילד בהתאם ומנפיק לו תעודת זהות ישראלית (אם הוא מעל גיל 16) או רושם אותו בתעודת הזהות של הוריו המאמצים (אם הוא מתחת לגיל 16). אם המאמצים מבקשים, הילד יכול לקבל גם אזרחות ישראלית.
