בקשה למתן צו עיקול נכסים היא הליך משפטי המאפשר לנושה (אדם שחייבים לו כסף) לקבל צו מבית המשפט המורה על עיקול נכסים של החייב, כדי להבטיח את האפשרות לגבות את החוב בעתיד. הליך זה מעוגן בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.
עיקול הוא הליך משפטי שבו מוטלת מגבלה על היכולת של החייב לעשות שימוש חופשי בנכסיו, כדי להבטיח את זכויות הנושה. העיקול אינו מעביר את הבעלות בנכסים לנושה, אלא רק מגביל את החייב מלמכור אותם, להעבירם לאחרים, או להשתמש בהם באופן שעלול לפגוע בזכויות הנושה.
קיימים שני סוגים עיקריים של עיקולים:
- עיקול זמני – מוטל לפני שניתן פסק דין, כאמצעי זהירות להבטחת ביצוע פסק הדין העתידי.
- עיקול קבוע – מוטל לאחר שניתן פסק דין, כחלק מהליכי ההוצאה לפועל לגביית החוב.
בקשה למתן צו עיקול זמני מוגשת בדרך כלל במסגרת תביעה אזרחית, כאשר התובע (הנושה) חושש שהנתבע (החייב) עלול להבריח נכסים או להעלימם לפני שייתן פסק הדין בתביעה העיקרית. כדי לקבל צו עיקול זמני, על המבקש להוכיח שיש לו עילת תביעה טובה נגד החייב, ושקיים חשש סביר שאי-הטלת העיקול תכביד על ביצוע פסק הדין.
ניתן לבקש עיקול על נכסים שונים של החייב, כגון:
- כספים המוחזקים בחשבונות בנק.
- מקרקעין (דירות, בתים, מגרשים).
- מיטלטלין (רכבים, ציוד, מכשירים).
- זכויות (למשל, זכויות בחברה, זכויות עתידיות לקבלת כספים).
- משכורת או הכנסה אחרת של החייב.
תהליך הגשת הבקשה כולל מילוי טופס בקשה רשמי והגשתו לבית המשפט המתאים (בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי, בהתאם לסכום התביעה), יחד עם תצהיר התומך בעובדות שבבקשה ומסמכים רלוונטיים.
תוכן הבקשה למתן צו עיקול כולל:
- פרטים אישיים של המבקש (הנושה) ושל המשיב (החייב).
- פירוט חובו של המשיב למבקש והעילה לחוב.
- פירוט הנכסים שמבוקש להטיל עליהם עיקול.
- הנימוקים לחשש שהמשיב עלול להבריח נכסים או להעלימם.
- פירוט הערובה שהמבקש מוכן להפקיד להבטחת נזקי המשיב, אם יתברר שהעיקול הוטל שלא כדין.
יש לצרף לבקשה מסמכים תומכים, כגון:
- תצהיר של המבקש המאמת את העובדות שבבקשה.
- מסמכים המוכיחים את קיומו של החוב (חוזים, שטרות, חשבוניות, מכתבי התראה).
- מסמכים המעידים על נכסי החייב (נסח טאבו, רישיון רכב, אישורי בעלות).
- ראיות לחשש שהחייב עלול להבריח נכסים.
- שטר ערבות או התחייבות להפקדת ערובה.
- תשלום אגרה.
לאחר הגשת הבקשה, בית המשפט רשאי לדון בה במעמד צד אחד (כלומר, בלי לשמוע את החייב), אם השתכנע שיש חשש ממשי שההמתנה לדיון במעמד שני הצדדים תסכל את מטרת העיקול. במקרה כזה, בית המשפט מחליט על סמך החומר שהוגש לו בלבד.
אם בית המשפט מחליט לתת צו עיקול זמני, הוא מוציא צו המפרט את הנכסים שעליהם יוטל העיקול ואת התנאים להטלתו. בדרך כלל, בית המשפט מחייב את המבקש להפקיד ערובה להבטחת נזקי המשיב, אם יתברר שהעיקול הוטל שלא כדין.
לאחר מתן הצו, המבקש צריך להמציא אותו לגורמים הרלוונטיים, כגון בנקים, רשם המקרקעין, או גורמים אחרים שמחזיקים בנכסי החייב. גורמים אלה חייבים לציית לצו העיקול ולהגביל את השימוש של החייב בנכסים המעוקלים.
החייב רשאי להגיש בקשה לביטול העיקול או לשינוי תנאיו, אם הוא סבור שהעיקול הוטל שלא כדין או שיש סיבות אחרות המצדיקות את ביטולו. בית המשפט מקיים דיון בבקשה, שבו שומע את טענות שני הצדדים, ומחליט האם להותיר את העיקול על כנו, לבטלו, או לשנות את תנאיו.
