בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, נדון תיק 1434244/1 ובו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בנתניה. התיק עסק בטענה של אישה כלפי בעלה, לפיה הבעל כפה עליה לקיים עמו יחסי אישות בזמן נידתה, ובעקבות כך תבעה את כתובתה. האישה טענה גם שהבעל לא שמר על אורח חיים דתי כפי שהבטיח לפני החתונה.
טענות האישה והבעל
המערערת טענה כי הבעל התחייב לקיים אורח חיים מסורתי, אך לא עמד בהבטחתו. בנוסף, היא טענה שהבעל סירב לרכוש "מיטה יהודית" ושכפה עליה לקיים עמו יחסי אישות בזמן שהייתה בנידתה, בניגוד להלכה היהודית. בעקבות כך, דרשה האישה את כתובתה ותוספת הכתובה.
מנגד, המשיב, הבעל, טען כי האישה היא זו שיזמה את הגירושין וכי נישאה לו לשם בצע כסף. לטענתו, לא הייתה כפייה כלשהי מצידו, ואף הוכח שהאישה שיקרה בטענותיה כדי לזכות בכתובה.
החלטת בית הדין
בית הדין האזורי קבע כי אין ביסוס מספיק לתביעת האישה, וכי הנטל להוכיח את טענותיה מוטל על כתפיה. יתרה מכך, לא הוכח שהבעל כפה עליה לקיים יחסים בזמן נידתה. פסק הדין גם ציין שהאישה היא זו שעזבה את הבית, ולכן עליה היה לבסס את דרישתה לכתובה.
בפסק דינו, ציין בית הדין הרבני הגדול שההלכה היהודית מכירה במקרים מסוימים בנאמנות של האישה לטעון טענות חמורות כלפי בעלה, אך במקרה זה הטענות לא הוכחו. חזקה שאין אישה מעיזה פנים בפני בעלה יכולה להעניק לה נאמנות, אך כאשר היא מטילה האשמות חמורות כלפי בעלה, כמו כפיית יחסים בזמן נידה, היא נחשבת כמי שמפחיתה מכבודו, ולכן נאמנותה נפגעת.
המסקנה המשפטית
בפסק הדין נדחתה תביעת האישה לכתובה. בית הדין הרבני הגדול קבע שאין די בהוכחות שהציגה המערערת, ולכן הבעל פטור מתשלום הכתובה ותוספתה. בית הדין הדגיש את חשיבותן של הוכחות ברורות בכל הנוגע לטענות חמורות בין בני זוג, במיוחד כשמדובר בטענות הקשורות לדת ולכפייה.
