נושא ההליך: ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שהתירה לאישה לעשות שימוש בעוברים מוקפאים שנוצרו עם בן זוגה לשעבר, באמצעות פונדקאית, ללא הסכמתו.
רקע עובדתי:
המערער והמשיבה ניהלו קשר זוגי בשנים 2013–2015. בשנת 2015, עקב מחלה אונקולוגית, המשיבה עברה תהליך חירום של שימור פוריות בבית החולים סורוקה. בעקבות המלצת הרופאים הופרו שלוש ביציות בזרע המערער והוקפאו.
לאחר מכן חלה התדרדרות חמורה במצבה הרפואי של המשיבה, והיא נאלצה לעבור כריתת רחם. הקשר הזוגי נותק, והמערער נישא והקים משפחה. המשיבה, נטולת יכולת להרות בעצמה, ביקשה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים באמצעות פונדקאית.
פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה:
נקבע כי הסכמת המערער להפריית הביציות מהווה התחייבות בלתי חוזרת, גם לשימוש עתידי בעוברים באמצעות פונדקאית, לאור נסיבותיה החריגות של המשיבה ותחת עמדת היועץ המשפטי לממשלה שקבע כי ניתן לראות בה "אם מיועדת יחידה".
הערעור:
המערער טען כי לא הסכים לשימוש בעוברים מחוץ לרחמה של המשיבה, וכי ההסכם עליו חתמו הצדדים (התצהיר) מגביל את השימוש לעת קליטת הריון ברחמה בלבד. לשיטתו, כל שלב בתהליך מחייב הסכמה הדדית, והסכמתו מעולם לא ניתנה לפונדקאות. לטענתו, אין לפרש את המסמך או את ההתנהגות כוויתור על הזכות שלא להוליד בעל כורחו.
הכרעת בית המשפט המחוזי:
בדעת רוב (כב' השופטת לוין וכב' השופטת גילת כהן) נקבע כי דין הערעור להתקבל:
- ההסכם עליו חתמו הצדדים מחייב הסכמה של שניהם לכל שלב, עד לקליטת הריון בפועל.
- אין לקבוע כי נוצרה התחייבות בלתי חוזרת מצד המערער, בפרט כאשר לא הוכח כי ידע בעת מתן ההסכמה כי שלוש הביציות תהיינה הסיכוי היחיד של המשיבה להורות.
- המשיבה ידעה כי נדרשת הסכמת המערער, כפי שגם הודתה בפועל בפניות חוזרות אליו.
- אין להחיל במקרה זה את דוקטרינת "השתק הבטחה", שכן אין מדובר בהונאה או מצג כוזב מכוון מצד המערער.
- אין הצדקה לכפות הורות תוך פגיעה בזכות לאוטונומיה של המערער, גם לנוכח זכות ההורות של המשיבה.
כב' השופט דנינו חלק על דעת הרוב ונטה לדחות את הערעור, תוך הדגשת החשיבות המיוחדת של הזכות להורות עבור המשיבה.
הכרעה סופית: הערעור התקבל; נאסר על המשיבה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים ללא הסכמת המערער. לא הושתו הוצאות.
