פסק הדין עוסק בשאלת תחולת עיקרון הקיזוז בין חיובים הדדיים של בני זוג לשעבר, ובפרט בשאלה האם על טענות קיזוז להתברר דווקא במסגרת לשכת ההוצאה לפועל, או שניתן להכריע בהן ישירות בבית הדין הדן במהות המחלוקת.
המערערת טענה כי יש למחוק את חובה למשיב בשל קיזוז מלא מול חובו שלה – קיזוז הנסמך על חוות דעת אקטוארית עדכנית שקובעת כי המשיב אף חב לה יתרה. מנגד, המשיב עתר לגביית חובה בלשכת ההוצאה לפועל תוך הסתמכות על נימוקים פרוצדורליים בלבד – וטען כי טענות הקיזוז שייכות להליך בפני רשם ההוצאה לפועל ולא לבית הדין.
בית הדין, מפי הדיין הרב שלמה שפירא, דחה את הגישה הפרוצדורלית של המשיב. בפסק הדין נקבע כי כאשר מדובר בשני חיובים כספיים שניתן לאזן ביניהם – דרך המלך היא קיזוז, בהתאם להיגיון, להלכה, ולעקרון ההימנעות מ"סיבוב מיותר של כספים" (כפי שנאמר: "אפוכי מטרתא למה לי"). לפיכך, כאשר חובה של צד אחד התבררה כבר, ונקבע מנגד שהצד השני חב לו – אין הצדקה מוסרית או עניינית להפריד את ההליכים או לעכב את הקיזוז בטענות טכניות.
בית הדין הדגיש כי מוסד ההוצאה לפועל נועד לייעול הגבייה ולא לאכיפה עיוורת של חובות שהתייתרו, וכי אין מניעה מהותית שבית הדין שפסק את החיוב המקורי יכריע גם בטענת קיזוז, כולל ביטול החוב כתוצאה ממנה.
פסק הדין קובע כי אין עוד מקום להליכי גבייה מצד המשיב, ומורה על הקפאת החוב, מבלי לסגור לחלוטין את תיק ההוצאה לפועל, עד לבירור עמדות הצדדים בנוגע להכרעה סופית באיזון הכספי.
לסיכום: טענות קיזוז מהותיות ניתן להעלות בפני בית הדין גם לאחר פסיקת חיוב, ואין הן מוגבלות להוצאה לפועל בלבד. פסיקה זו מחזקת את מעמד הקיזוז כעקרון מהותי החותר ליעילות, צדק ושוויון מהותי בין הצדדים.
