פסק הדין עוסק בתביעת מזונות קטין שנולדה מתוך מחלוקת סביב הסכם גירושין, שבו נקבע שכל הורה יישא במזונות הילדים הגרים עמו.
האישה עתרה בשם הקטין למזונות מהאב, על אף שהתחייבה בהסכם לשאת לבדה במזונות הקטין שיישאר עמה. האב טען כי מדובר בתביעה לעקיפת ההסכם המחייב שקיבל תוקף של פסק דין.
בית המשפט בחן את הסוגיה דרך המבחן המהותי הדו-שלבי שנקבע בבג"ץ 4407/12: בשלב הראשון, נבחן האם בעת אישור ההסכם נדונו ענייני הקטינים לגופם. נקבע כי לא היה דיון מהותי במזונות הקטין – ולכן נפתחה הדלת לבחינת שלב שני – האם הקטין קופח בפועל.
לאחר בחינת צרכי הקטין (שאומד השופט בכ-3,500 ₪ לחודש), והיכולת הכלכלית של האם (הכנסה של כ־5,650 ש"ח בחודש ונכסים בסך מאות אלפי שקלים), נפסק כי האם מסוגלת לממן לבדה את מזונות הקטין, ולכן הוא לא קופח.
בית המשפט דוחה את התביעה וקובע כי התביעה הוגשה בשימוש לרעה במוסד התביעה העצמאית, ונועדה למעשה לאפשר לאם להשתחרר מהתחייבותה בהסכם. נפסק כי כאשר האם אינה טוענת לחוסר מסוגלות ולא הוכח קיפוח בפועל, אין הצדקה לשנות את הסכם הגירושין. כמו כן נפסק כי פרימת חוט אחד בהסכם (כגון מזונות הקטין) עלולה להוביל לקריסת איזונים רחבים יותר.
לסיכום: קטין אינו רשאי להגיש תביעה עצמאית למזונות נגד אביו אם הוכח שהוריו התחייבו לכך בהסכם גירושין, הוא לא קופח בפועל, וההורה המתחייב (האם) מסוגל לעמוד לבדו בנטל המזונות. פסק הדין מדגיש את חשיבות עיקרון כיבוד ההסכמים במערכת המשפחתית.
