בפסק דין זה נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר דחתה את בקשת המערער להורות על ביטול מתנה שנתן לגרושתו לשעבר, בהעברת מחצית מהזכויות בדירה שהייתה בבעלותו.
המערער טען כי הענקת הזכויות נעשתה על רקע הבטחות מצידה להינשא לו, לקיים עמו חיי משפחה ולהקים עימו תא משפחתי יציב – אך בפועל, סמוך לאחר הרישום, הצדדים נפרדו והיא הגישה נגדו תביעת גירושין. לשיטתו, מדובר בהטעיה שמהווה עילה לביטול המתנה לפי סעיף 5 לחוק המתנה, או לחלופין, שהובטחו לו הבטחות שהופרו ומצדיקות השבה לפי דיני החוזים. המשיבה מצידה טענה כי מדובר בניסיון סרק לבטל עסקה שבוצעה מרצונו החופשי של המערער, כאשר העברת הזכויות הייתה חלק מהסדר כולל שהוסכם בין הצדדים, ובפרט שדובר על מתנה ללא תמורה מתוך אהבה ורצון לקדם את הזוגיות.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי דין הבקשה להידחות, משום שהמערער לא הציג תשתית ראייתית ממשית לכך שהמתנה הותנתה בהתחייבות לנישואין או שנמסרה מתוך כפייה או טעות יסודית. עוד נקבע כי עצם הפירוד בין הצדדים לאחר מתן המתנה אינו מהווה עילה כשלעצמה להשבתה, בפרט כאשר עברו חודשים ארוכים בין מועד ההעברה למועד הפירוד. משכך, נדחתה הבקשה לביטול.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לרשות ערעור וקבע כי אין עילה להתערבות בהחלטת הערכאה הדיונית, שכן לא נמצא פגם משפטי או דיוני המצדיק דיון נוסף. הודגש כי הענקת מתנה בין בני זוג לשעבר נתונה למבחנים מחמירים, ובפרט כאשר מדובר בזכויות קנייניות משמעותיות. נקבע כי אין די בתחושת עוול סובייקטיבית כדי להצדיק ביטול בדיעבד, וכי יש להבחין בין אכזבה מהתנהלות הצד שכנגד לבין הטעיה או כפייה כמשמעותן המשפטית. לפיכך, הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות.
