פסק הדין עוסק בבקשת רשות ערעור שהגישה מתנגדת לצוואה על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר דחה את בקשתה להתיר הגשת חוות דעת מומחית לכתב יד מטעמה ולחלופין למנות מומחה מטעם בית המשפט.
המנוחה נפטרה בשנת 2015, והוגשה בקשה לקיום צוואה משנת 2001, שלפיה זוכים בעיזבון צדדים שאינם קרובי משפחתה. המבקשת, בת דודתה של המנוחה והיורשת על פי דין בהיעדר קרובים קרובים יותר, הגישה התנגדות לצוואה בטענה כי מדובר בצוואה מזויפת ולחלופין כי נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת.
גם היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התערבות בהליך, נוכח ספקות ממשיים באשר לאותנטיות הצוואה.
במהלך ההליך בבית המשפט לענייני משפחה הגישה המבקשת חוות דעת גרפולוגית מטעמה ללא קבלת היתר כדין, בניגוד לתקנות סדר הדין, ולאחר מכן ביקשה להכשיר בדיעבד את הגשתה או למנות מומחה מטעם בית המשפט. בקשתה נדחתה בנימוק כי שלב הבאת הראיות הסתיים וכי אין מקום לאפשר "מקצה שיפורים". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה באופן חלקי. נקבע כי לא ניתן להותיר את חוות הדעת הפרטית בתיק, מאחר שהוגשה שלא כדין וההחלטה שדחתה את קבלתה לא הותקפה במועד. עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר סירב למנות מומחה מטעמו.
הודגש כי טענת זיוף הצוואה היא הטענה המרכזית בהתנגדות, כי מדובר במחלוקת ממשית שאינה טענת סרק, וכי ללא חוות דעת מקצועית לא ניתן להכריע בשאלת האותנטיות של הצוואה. בית המשפט עמד על עקרון היסוד בדיני ירושה – מצווה לקיים את דברי המת – ועל חובתו של בית המשפט לברר את רצונו האמיתי של המנוח, גם במחיר התערבות בהחלטות דיוניות. לפיכך הורה על מינוי מומחה לכתב יד מטעם בית המשפט, שיבחן אם הצוואה מזויפת, ללא חיוב בהוצאות.
