פסק הדין עוסק בקביעת גובה מזונות לקטינים כאשר האב אינו מסוגל לפרנס את ילדיו עקב מגבלה תפקודית קשה, ובפרט נכות נפשית. לאחר שמיעת הצדדים ושיח נפרד עם כל אחד מהם, נקבעו המזונות בהסכמה לסכום נמוך מהמקובל, מתוך הבנה של האם למצבו של האב. עו"ד של האם טענה נגד ההסכמה, אך בית הדין פסק בהתאם לעמדת האם עצמה.
הדיינים בראשות הרב אליהו אריאל אדרי קבעו כי לפי דין תורה, אדם שאינו מסוגל לשלם – אינו מחויב במזונות מעבר ליכולתו. הפסק כולל דיון הלכתי נרחב במקורות שמבססים עיקרון זה, לרבות גמרא, ראשונים ופוסקים, ומדגיש שכשם שאין אדם מצוּוֶה להוציא את כל ממונו לצורך קיום מצווה (כגון אתרוג או לולב), כך גם אין לחייבו במזונות שמעבר ליכולתו הכלכלית.
הפסק מציין את עקרון ההלכה ש"המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש", ומיישם אותו גם בתחום המזונות, תוך סייג: כל עוד הדברים אמת לאמיתה ואין מדובר בהעלמת הכנסות. כן מודגש שבית הדין פעל בזהירות רבה, תוך בחינת כוונת הצדדים, ובמיוחד מתוך הבנה למצוקותיהם הנפשיות והחברתיות.
לסיכום: כאשר מצבו הכלכלי של האב אינו מאפשר תשלום מלא של מזונות, מותר – ואף ראוי – לקבוע סכום נמוך, בהסכמת האם, מתוך הבנה שההלכה אינה מחייבת אדם במצוות ממוניות מעבר ליכולתו. הפסק משקף רגישות למצבו של החייב, לצד התחשבות בטובת הילדים ויישום מדוקדק של כללי ההלכה.
