המערער ביקש לערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שחייבה אותו בתשלום מזונות זמניים לקטין, מבלי שהוכחה תחילה אבהותו, ולמרות שקיים ספק לטענתו באבהותו.
לטענתו, הוסכם בין הצדדים שתוגש תחילה תביעת אבהות, ורק לאחר מכן תביעת מזונות, אך המשיבה פעלה בניגוד להסכמות אלו. עם זאת, פסק הדין המחוזי דוחה את הערעור בקובעו כי המערער התחמק באופן שיטתי מהליכי בדיקת אבהות שהחלו כבר בשנת 2021, לא התייצב לדיונים, לא שיתף פעולה עם בדיקות רקמות, ואף לא הכחיש במפורש את האבהות בכתב ההגנה. עוד הודגש כי הקטין מכיר בו כאביו, והקשר ביניהם התקיים בפועל מגיל 3 ועד גיל 7.
בית המשפט המחוזי סקר את עמדת בית המשפט קמא שהכיר בכך שבדרך כלל לא ניתן לחייב במזונות זמניים לפני קביעת אבהות, אך במקרה זה מדובר בנסיבות יוצאות דופן בהן המערער הוא שמונע את בירור האבהות. נקבע כי טובת הקטין היא המרכז, ולא התנהלות האם, ומכיוון שהמערער מחזיק בראיה המכרעת להכרעת האבהות אך ממאן לעשות בה שימוש, ניתן להטיל עליו חיוב זמני במזונות.
הערעור נדחה, והמערער חויב בהוצאות של 5,000 ש"ח, אלא אם יפנה מיוזמתו לבית המשפט לענייני משפחה לצורך קידום בדיקת רקמות. בית המשפט הוסיף כי יש לפעול לאי השארת הקטין במעמד של 'שתוקי', שכן מדובר בזכות יסוד של אדם לזהות הורית ומשפחתית.
