בפסק דין זה נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר דחה את בקשת המבקש, אב הקטין, להוציא צו מניעה זמני האוסר על האם והקטין לצאת מהארץ עד להכרעה בתביעת משמורת ומניעת הגירה שהוא מנהל נגדה.
הצדדים הם הורים גרושים, שבנם הקטין בן 12.5, נמצא במשמורת אם בפועל, אך עם זמני שהות מוסדרים לאב, והוא מנהל קשר קרוב עם בנו. בשלב מסוים הודיעה האם על כוונתה לנסוע עם הקטין לטיול קצר לחו"ל, והאב פנה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה זמני, מחשש שמא מדובר ב"טיול" שהוא למעשה ניסיון לעקוף את ההליכים המשפטיים ולהשתקע עם הקטין במדינה אחרת. לטענת האב, קיימת סכנת הברחת הקטין מישראל על רקע שיחות שניהלה האם באינטרנט על רילוקיישן, וכן בשל כך שמסרה מידע חלקי בלבד על מטרת הנסיעה.
האם טענה מנגד כי מדובר בטיול קצר בלבד, שתואם גם מול הקטין, וכי אין כל כוונה להשתקע בחו"ל או לעבור מדינה, וכי האב מנסה לסכל כל פעילות רגילה מתוך חשדנות יתר ואובססיביות. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה לצו מניעה, בקובעו כי לא הוכח חשש ממשי להברחת הקטין, במיוחד כאשר לא ניתן כל תימוכין של ממש לכך שמדובר בנסיעה לצמיתות. עם זאת, בית המשפט הורה כי על האם לחתום על התחייבות להחזיר את הקטין לארץ עד תום תקופת השהייה, וכן להפקיד ערבות בנקאית להבטחת החזרתו.
המבקש ערער על החלטה זו וטען כי לא ייתכן להסתפק בהתחייבות וערבות בלבד כאשר מדובר בטובת קטין ובאפשרות ממשית למעבר לחו"ל בלי הסכמתו. לטענתו, החלטת הערכאה הדיונית אינה מתחשבת ברגישות הנדרשת ובשיקולים של דיני ההגירה והמשמורת הבינלאומית, ומובילה לפגיעה בלתי הפיכה אם האם אכן תבחר שלא לשוב.
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, בקובעו כי החלטת הערכאה הראשונה שקלה את מכלול הנסיבות באופן ראוי, תוך איזון ראוי בין זכות ההורה המשמורן לצאת עם הקטין מהארץ לבין החשש של ההורה השני מהפרת איזון ההורות. נקבע כי לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת להוכחת חשש ממשי להברחה או להשתקעות בחו"ל, וכי הפיקוח שנקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה – התחייבות, ערבות בנקאית וצו עיכוב יציאה מישראל לקטין עד למועד הנסיעה – נותן מענה הולם.
בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין מקום להתערב בהחלטות ביניים מסוג זה, אלא כאשר נפלה בהן שגיאה מהותית או כאשר מדובר בנזק בלתי הפיך, מה שלא התקיים במקרה זה. לפיכך, הבקשה נדחתה, ללא צו להוצאות.
