פסק הדין עוסק בערעור בעל על חיובו בתשלום כתובה לאשתו, על אף שנכללה בהסכם גירושין משנת 1999 מחילה מפורשת של האישה על כתובתה. הבעל טען כי הסכם הגירושין, שאושר בפסק דין, עומד בתוקפו החוזי, ולכן לא ניתן לחייבו. האישה טענה מנגד, כי הצדדים חזרו לחיים משותפים כזוג נשוי למשך מעל עשרים שנה ואף הביאו ילדים נוספים לעולם, וההסכם הותנה במפורש בביצוע הגט – שלא התקיים.
בית הדין הגדול דחה את הערעור וקבע כי מאחר שהוויתור על הכתובה הותנה "בכפוף לסידור הגט", ומשהצדדים חזרו לשלום בית וניהלו מערכת זוגית מלאה במשך שנים רבות – ההסכם בטל מעיקרו. כמו כן, בהסכם משנת 2009 – שנועד לשקף את חזרתם לחיים משותפים – לא הופיעה כלל מחילה מחודשת על הכתובה, דבר שמחזק את הטענה כי ההתחייבות חזרה לעמוד בתוקפה.
עוד נפסק כי לפי ההלכה, בני זוג דתיים השבים לשלום בית לאחר הסכם גירושין חייבים להבטיח שטר כתובה בתוקף, ומשלא עשו כן – חזקה שלא התקיימה מחילה. בפסק הדין מובאות הלכות ופסיקות קודמות רבות התומכות בעמדה זו, לרבות פד"ר כרך ז', ה', וי'.
לסיכום, נקבע כי חזרה לשלום בית לאחר חתימת הסכם גירושין יש בה משום ביטול מעשי של תנאיו. עם זאת, מאחר שסכום הכתובה גבוה מאוד וייתכן שנופל לגדר "אסמכתא", הורה בית הדין לקיים דיון נפרד בעניין זה. הערעור נדחה, ללא חיוב בהוצאות, בשל חוסר תום לב מובהק מצדו של המערער.
הרקע המשפטי
לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים, ולפי סעיף 3 לחוק בית הדין מוסמך גם בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין.
מה ניתן ללמוד מההחלטה
ויתור על כתובה שהותנה בסידור הגט בטל כשהגט לא סודר ובני הזוג חזרו לחיים משותפים במשך שנים.
לקריאה נוספת: עורך דין גירושין | טוען רבני לענייני גירושין | פסקי דין בדיני משפחה לפי נושא