פסק הדין עוסק בערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה אשר אימץ את חוות דעתו של מומחה שמונה לצורך עריכת תחשיב איזון המשאבים בין בני זוג שהתגרשו לאחר שנים רבות של נישואין. המערער טען כי סכום פיצויים שקיבל בעקבות תביעה שהוגשה לפני הנישואין אינו צריך להיכלל במסגרת איזון המשאבים, מאחר שמדובר בנכס חיצוני שנוצר לפני הקשר הזוגי. עוד טען כי אין להביא בחשבון במסגרת האיזון יתרת חובה שנוצרה בחשבון הבנק של האישה ביום הקרע.
בית המשפט קבע כי אף שהזכות לפיצויים נוצרה לפני הנישואין, הכספים לא נשמרו בנפרד אלא נטמעו במהלך השנים בהתנהלות הכלכלית של בני הזוג, שימשו לצורכי המשפחה ועברו גלגולים שונים בחשבונות ובהשקעות. מאחר שלא ניתן היה לזהות סכום מסוים שנותר מהפיצויים ביום הקרע, נקבע כי אין לראות בהם נכס חיצוני ויש לכלול את הכספים במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים.
עם זאת נקבע כי גם סכום קטן שהיה לאישה לפני הנישואין לא יכול להיחשב נכס חיצוני, מאחר שלא נשמר בנפרד ואף "נאכל" במהלך שנות הנישואין. לפיכך תוקן חלק מתחשיב המומחה כך שסכום זה ייכלל אף הוא במסגרת הנכסים בני האיזון. בנוסף נדחתה טענת המערער כי יש לבצע חלוקה לא שוויונית של הרכוש בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון, מאחר שלא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהכלל של חלוקה שוויונית.
בסופו של דבר נדחה הערעור בעיקרו ונקבע כי יש לבצע איזון משאבים שוויוני בין הצדדים בהתאם לתחשיב המעודכן, ללא פסיקת הוצאות.
