בפסק דין זה נדונה בקשת אם להפסיק את הסדרי השהות בין האב לבין שלושת ילדיהם המשותפים, בטענה כי הם פוגעים בטובתם עקב התנהלות האב, שלדבריה כוללת עימותים תכופים, חוסר יציבות רגשית, חוסר התאמה הורית ואף התנהלות שיש בה כדי להוות סיכון.
האם טענה כי הילדים, בגילאי 13, 11 ו־7, הביעו התנגדות ברורה להמשך המפגשים, חוו טראומות רגשיות בעקבות היחסים עם האב, וכי נדרשה להתערבות טיפולית אינטנסיבית כדי לייצב את מצבם. בנוסף, העלתה האם טענות על כך שהאב פוגע ביציבות הכלכלית והרגשית של המשפחה, לרבות חוסר עקביות במפגשים, השפלות מילוליות, ואי שיתוף פעולה בתהליכים טיפוליים.
מנגד, האב הכחיש את הטענות, וטען כי האם היא זו שמסיתה את הילדים נגדו, פועלת באופן שיטתי לניתוק הקשר, ומנצלת את המערכת המשפטית והמערכת הטיפולית כדי לחזק את מעמדה הבלעדי כהורה המרכזי. לדבריו, למרות שבתחילה היה קיים קשר טוב עם הילדים, התערבותה של האם הביאה להידרדרות, והוא דורש להחזיר את המצב לקדמותו תוך ליווי מקצועי מתאים.
האפוטרופוס לדין של הילדים ציין כי התרשמותו היא שמצבם הנפשי של הילדים רגיש מאוד, ושהמפגשים עם האב אכן מעוררים אצלם תחושות חרדה ותסכול. הוא הדגיש כי למרות שאין קביעה חד־משמעית לגבי הסתה מצדה של האם, ברי כי הקשר עם האב מצריך ליווי מקצועי זהיר כדי לא להחמיר את מצבם. גם שירותי הרווחה ציינו כי מצב הילדים עדין במיוחד, וכי כל שינוי דרסטי במצבם עלול לפגוע בהם. ההמלצה הייתה לצמצם את המפגשים בשלב זה למפגשים טיפוליים בלבד, ולא לחדש בשלב זה זמני שהות בלתי מפוקחים.
בית המשפט הדגיש את עקרון טובת הילד כעיקרון העל, והבהיר כי כאשר טובתם הרגשית והנפשית נפגעת מקיום קשר עם אחד ההורים, יש לשקול את המשך ההסדרים בזהירות רבה. בית המשפט קבע כי אין מדובר במקרה רגיל של סרבנות קשר או ניכור הורי גרידא, אלא במקרה שבו כל אחד מהצדדים נושא באחריות, ושיש להימנע מהחרפת המצב על ידי כפיית קשר שאינו בשל. בהתאם לכך, נדחתה הבקשה לביטול מוחלט של הסדרי השהות, אך נקבע כי אלו יתקיימו במסגרת טיפולית בלבד, בתדירות נמוכה ובהדרגה, תוך דיווח תקופתי לבית המשפט, ותחת ליווי הדוק של שירותי הרווחה. בית המשפט הותיר את הדלת פתוחה להתאמות נוספות בעתיד בהתאם להתפתחויות.
