ההליך עסק בשאלה דיונית הנוגעת לסיווג החלטה של בית המשפט לענייני משפחה – האם מדובר בפסק דין המקנה זכות ערעור, או בהחלטה אחרת המחייבת הגשת בקשת רשות ערעור.
המחלוקת התעוררה לאחר שבני זוג גרושים הגיעו להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין במסגרת הליך לאכיפת פסק דין רכושי. לאחר מכן ניתנה החלטה נוספת בתיק, בעקבות בקשה לתיקון הפרוטוקול, אשר עסקה באופן חישוב חוב וריבית בחשבון הבנק המשותף של הצדדים והובילה לחוות דעת של רואה חשבון שממנה עלה כי האישה חייבת לשלם למשיב סכום משמעותי. המבקשת הגישה ערעור וטענה כי מדובר למעשה בפסק דין או בפסק דין חלקי ולכן עומדת לה זכות ערעור.
בית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה נשוא ההליך אינה פסק דין אלא "החלטה אחרת" שניתנה לאחר פסק הדין המקורי, ולכן הדרך הדיונית הנכונה להשיג עליה היא באמצעות בקשת רשות ערעור ולא באמצעות ערעור בזכות. נקבע כי ההסכמות המהותיות בין הצדדים כבר קיבלו תוקף של פסק דין קודם, וכי חוות דעת רואה החשבון אינה יוצרת פסק דין חדש אלא רק מבצעת חישוב חשבונאי בהתאם להסכמות שנקבעו.
עוד נקבע כי גם אם היה מדובר בפסק דין, המועד להגשת ערעור חלף זה מכבר. בנוסף נדחתה טענת המבקשת כי יש למנות את המועד להגשת הערעור ממועד הגשת חוות הדעת של המומחה, שכן מדובר בבחירה דיונית של המבקשת להמתין לתוצאה המספרית של החישובים.
לאור האמור נקבע כי הערעור הוגש בהליך שאינו מתאים ולכן נמחק. בית המשפט הורה כי אם המבקשת מבקשת להשיג על ההחלטה עליה להגיש בקשת רשות ערעור חדשה בצירוף בקשה להארכת מועד. כמו כן חויבה המבקשת בהוצאות המשיב.
