פסק הדין עוסק בערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה אשר קבע כי למשיבה מחצית הזכויות בדירה שנרכשה במהלך נישואי הצדדים, אף שהדירה נרשמה בלשכת המקרקעין על שם המערער בלבד.
המערער טען כי הדירה נרכשה מכספים שהועמדו לרשותו בלבד וכי בהתאם להסכם רכושי שנחתם בין הצדדים בתקופת היותם ידועים בציבור, נכס הרשום על שמו הוא רכושו הבלעדי. מנגד טענה המשיבה כי ההסכם הרכושי חל רק בתקופת היותם ידועים בציבור ואינו חל לאחר שנישאו, וכי בפועל הדירה נרכשה לצורך מגורי המשפחה ונמומנה מכספים משותפים של בני הזוג.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי ההסכם שנחתם בין הצדדים בתקופת היותם ידועים בציבור אינו מהווה הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, שכן אושר מכוח חוק בית המשפט לענייני משפחה ולא צפה פני נישואין קרובים. לפיכך נקבע כי לאחר שנישאו הצדדים חל עליהם הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, אשר חל על נכסים שנצברו במהלך הנישואין. עוד נקבע כי הצדדים ניהלו במהלך נישואיהם משק בית וכלכלה משותפים, לרבות חשבון בנק משותף שממנו שולמו תשלומי המשכנתא וההלוואות שנלקחו לצורך רכישת הדירה.
הערעור נדחה. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות הערכאה הראשונה וקבע כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על יסוד הראיות והעדויות. נקבע כי הדירה נרכשה במהלך הנישואין לצורך מגורי המשפחה וכי לא הוכח שמומנה מכספים חיצוניים השייכים למערער בלבד. עוד נקבע כי רישום הדירה על שם המערער בלבד נעשה בשל מגבלה טכנית הקשורה למעמדה של המשיבה באותה עת, ואינו שולל את הזכויות המשותפות בדירה. לפיכך נקבע כי למשיבה מחצית הזכויות בדירה והערעור נדחה תוך חיוב המערער בהוצאות.
