ההליך עסק בסכסוך ירושה בין שלושה אחים לאחר פטירת הוריהם. ההורים ערכו בשנת 2007 צוואות הדדיות שבהן נקבע כי לאחר פטירת שניהם יחולק העיזבון כך שהבן יקבל 80% מהנכסים ושתי האחיות יקבלו 10% כל אחת.
לאחר פטירת האב בשנת 2008, האם הייתה היורשת הראשונה על פי הצוואה. מספר שנים לאחר מכן חתמה האם על תצהיר הסתלקות מחלקה בעיזבון האב וערכה צוואה חדשה שבה הורישה את רכושה לשלושת ילדיה בחלקים שווים. בהמשך ניתן צו קיום צוואה מתוקן של האב בהתאם להסתלקות האם.
לאחר פטירת האם בשנת 2018 הגישו האחיות בקשה לקיום הצוואה המאוחרת, בעוד האח התנגד לה וביקש לקיים את הצוואה המקורית שבה נקבעה חלוקה בלתי שוויונית. בנוסף ביקש לבטל את צו קיום הצוואה המתוקן של האב בטענה שהאם פעלה שלא כדין, כי ההסתלקות נעשתה באופן פגום וכי השינוי נעשה מאחורי גבו.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיו וקבע כי האם הייתה רשאית להסתלק מחלקה בעיזבון האב בהתאם להוראות חוק הירושה וכי הצוואה המאוחרת נערכה כדין, ללא השפעה בלתי הוגנת ובמצב כשירות מלא. לפיכך נקבע כי עיזבונות שני ההורים יחולקו בין שלושת הילדים בחלקים שווים.
המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אולם בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי פעולת ההסתלקות של האם הייתה חוקית וכי בהתאם לדין הסתלקות היורש הראשון מביאה לכך שהחלק בעיזבון מחולק לפי כללי הירושה על פי דין. בית המשפט הדגיש כי בהיעדר הוראה מפורשת בצוואה מסוג "יורש במקום יורש", אין מניעה שהסתלקות היורש הראשון תשנה את אופן חלוקת העיזבון. לפיכך נקבע כי אין עילה להתערב בפסק הדין של הערכאה הראשונה והערעור נדחה.
