ההליך עסק בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שהתירה לאם להנפיק דרכון לבתם המשותפת של הצדדים, תינוקת כבת ארבעה וחצי חודשים, ולצאת עמה מהארץ לתקופה מוגבלת של 30 ימים. הבקשה הוגשה על רקע פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", כאשר האם ביקשה לצאת עם הקטינה למדינת מוצאה לצורך שהייה זמנית אצל משפחתה.
האב התנגד לבקשה וטען כי קיים חשש ממשי שהאם לא תשוב לישראל עם הקטינה וכי בקשתה נועדה למעשה להרחיק את הילדה ממנו לצמיתות. לדבריו, לאם אזרחות כפולה והיא כבר הקשתה בעבר על הקשר בינו לבין הקטינה. עוד טען כי ניתן למצוא פתרונות ביטחוניים בישראל וכי המדינה אליה מבקשת האם לנסוע אינה בהכרח בטוחה עבור הקטינה.
בית המשפט לענייני משפחה בחן את טענות הצדדים וקבע כי ניתן לאזן בין זכותה של האם לצאת מהארץ לתקופה מוגבלת לבין הצורך להבטיח את חזרתה עם הקטינה ואת המשך הקשר עם האב. לשם כך נקבעו תנאים מחמירים, ובהם הפקדת ערבויות כספיות משמעותיות, הצגת כרטיס טיסה חזרה, התחייבות להשבת הקטינה לישראל וקביעה כי מרכז חייה של הקטינה בישראל. בנוסף נקבע כי אי-החזרת הקטינה במועד תיחשב כחטיפה לפי אמנת האג.
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי החלטת הערכאה הראשונה הייתה מנומקת ומאוזנת, וכי היא נותנת מענה מספק לחשש מפני אי-חזרת הקטינה לישראל. נקבע כי השופטת התרשמה באופן ישיר מהצדדים ושקלה כראוי את טובת הקטינה ואת זכויות שני ההורים. לפיכך לא נמצא כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בהחלטה, והבקשה נדחתה.
