השאלה המשפטית המרכזית שעמדה להכרעה בפסק הדין הייתה האם יש להעניק רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה אשר הורה על מחיקת סעדים שהתבקשו נגד עורכי הדין פלוני ואלמוני במסגרת תובענה הקשורה לעיזבון, זאת בטענה להעדר יריבות מהותית בין המבקש לבין עורכי הדין הללו.
המבקש, אשר הודר מהעזבון בצוואת אמו המנוחה, עתר לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להצהיר כי הוא "בר רשות" בדירתה וכן לבטל הסכמים ותצהירים שנערכו לכאורה במרמה על ידי עורכי הדין שליוו את המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את מרבית הסעדים, תוך שקבע כי למבקש אין מעמד משפטי להתערב ביחסי המנוחה עם עורכי דינה, משום שאינו יורש או חליף שלה, ולכן אין בינו לבינם יריבות. עם זאת, התיר לצרף את עורכי הדין כנתבעים בתובענה נפרדת שהגיש המבקש לביטול פסק דין מחמת מרמה.
המבקש, שאינו מיוצג, הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה למחוק את הסעדים מולם. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ללא צורך בתגובה מהצדדים, תוך קביעה כי אין להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית.
נקבע כי ככל שלמבקש טענות נגד עורכי הדין – מקומן בתביעה לביטול פסק הדין בה צורפו כנתבעים, ולא בתביעה הנפרדת שנדונה. יתרה מכך, הודגש כי הטענות בתיק זה ממילא זהות לאלו שכבר מועלות בתביעה לביטול פסק הדין, ולכן הדיון בהן יתברר במסגרת אותה תביעה.
בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחתה בהעדר הצדדים וללא צו להוצאות, תוך הבהרה כי ההחלטה ניתנת לפרסום ללא פרטי זיהוי.
