המערערת ערערה על שתי החלטות של בית המשפט לענייני משפחה בקריות, בהן הורה על פירוק שיתוף בנחלה חקלאית במושב שניתנה לבני הזוג במתנה מהורי המערערת, וכן דחה את בקשתה לתקן את כתב התביעה כך שיטען כי חלקו של המשיב בנחלה מוגבל לסכום השקעתו בלבד.
טענות המערערת נסבו על כך שהנחלה ניתנה לה אישית בירושה ומתנה מסבה וסבתה, ושאין מדובר בנכס בר איזון. לטענתה, לא ניתן לה פירוט ראוי לדחיית בקשתה לתיקון כתב התביעה, שנועדה לתקן טעות ניסוח. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי אין מחלוקת שהנחלה ניתנה לשני בני הזוג יחד, וכי גם אם מקור הזכויות הוא חיצוני, הצדדים בחרו לראות בנחלה כנכס משותף, בהצהרותיהם ובמעשיהם לאורך השנים, לרבות השקעה משותפת ורישום על שם שניהם.
העתירה המקורית של המערערת עצמה לפירוק שיתוף, ולא לתביעת השקעה או פיצוי, מעידה על תפיסה של שיתוף. בנוסף נקבע שאין ביסוס לטענות מרמה או חוסר תום לב, שכן תהליך קליטת בני הזוג לאגודה, פיצול הנחלה והתשלומים בוצעו עוד לפני טענות בדבר משבר זוגי, ובכך נשמט הבסיס לטענת חוסר תום הלב. נקבע כי לא מתקיים מקרה חריג המצדיק חריגה מכללי האיזון, ואין טעות משפטית בהחלטות בית המשפט קמא. הערעור נדחה לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ללא צו להוצאות.
הרקע המשפטי
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, קובע בסעיף 3 שבהיעדר הסכם ממון חל הסדר איזון המשאבים, ובסעיף 5 שעם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל הנכסים, למעט נכסים שהוחרגו בחוק.
מה ניתן ללמוד מההחלטה
גם נכס שמקורו במתנה מהורי אחד מבני הזוג עשוי להיחשב משותף, כשבני הזוג נהגו בו כמשותף: הצהרות, השקעה משותפת ורישום על שם שניהם.
לקריאה נוספת: חלוקת רכוש בגירושין | הסכם ממון | פסקי דין בדיני משפחה לפי נושא
