בפסק הדין דנן עסק בית המשפט לענייני משפחה בבקשת אם להטיל סנקציה כספית על אב, בגין הפרת הסכם הורות משותפת במסגרתו התחייב האב לקחת חלק פעיל ומשמעותי בחיי הילד המשותף ולהיות שותף מלא בטיפולו, אך בפועל חדל מלקיים את זמני השהות עמו באופן סדיר, והקשר בינו לבין הילד פסק כמעט לחלוטין.
ההורים הביאו לעולם ילד בהורות משותפת כאשר אין ביניהם קשר זוגי, וההסכם ביניהם, שקיבל תוקף של פסק דין, כלל פירוט לגבי אחריות הורית, משמורת משותפת, זמני שהות נרחבים ואיזון כלכלי המבוסס על שוויון בזמנים ובהוצאות. האם טענה כי האב נטש את הקשר עם הילד באופן חד-צדדי, אינו מגיב לפניות ואינו מופיע לפגישות מתואמות, תוך הפרת התחייבויותיו לפי ההסכם ובניגוד לחובת ההורה לפעול לטובת ילדו. האב מנגד טען כי ההסכם מקפח אותו כלכלית, כי אינו מקבל תמיכה מספקת מהאם, כי אינו חש מחובר רגשית לילד וכי לא ניתן לאכוף קשר רגשי בכפייה.
השופטת לימור ביבי קבעה כי אמנם אין לאכוף על אדם לקיים קשר רגשי עם ילדו, אך כאשר מדובר בהסכם משפטי שקיבל תוקף של פסק דין, יש לראות בהפסקת הקשר מצד האב כהפרה חוזית המזכה את ההורה השני בסעד. הודגש כי האב לא העלה כל טענה לאי כשירותו כהורה, לא טען לאי כשירות האם או לטובת הילד בהפסקת הקשר, ומשכך לא הייתה הצדקה להפסקה זו.
עוד נקבע כי עצם קיומה של הורות משותפת מקימה אחריות משותפת, והפסקת הקשר באופן חד-צדדי פוגעת בזכות הילד להורות פעילה ומעורבת של שני הוריו. נוכח חומרת הפגיעה וטענות האם בדבר נזק נפשי שנגרם לילד, פסק בית המשפט פיצוי בסך של 25,000 ש"ח לטובת הקטין, אשר יופקד בחשבון נאמנות, לצד הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח לטובת האם. הפסק מהווה מסר חשוב ביחס לחובת ההורים לשאת באחריות להורות, גם אם אינה נובעת מקשר זוגי, תוך הכרה בזכויותיו של הילד לקשר רציף עם שני הוריו ובחובת כל אחד מההורים לפעול לכך באופן כן, מתמיד ומלא.
