פסק הדין עוסק באחת ההחלטות החריפות שניתנו נגד אישה סרבנית גט, אשר סירבה במשך שנים להתגרש מבעלה למרות פסק דין ברור המחייבה בגט, תוך ניהול הליכים מתמשכים וריבוי טענות שהתבררו כחסרות בסיס. האישה יוצגה לאורך הדרך, שינתה מספר ייצוגים משפטיים, סירבה שוב ושוב לקבל את הגט והציבה תנאים כספיים תמורתו. בית הדין התרשם כי מדובר במקרה מובהק של עיכוב זדוני ומניפולציה הליכית – ולא בהליך שיש בו מחלוקת אמיתית.
נוכח סירובה המתמשך של האישה להתגרש, ולאחר שכבר הוטלו עליה צווי הגבלה מכוח חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין), קבע בית הדין כי יש להפעיל קנס שבועי בסך 1,250 ש"ח לטובת אוצר המדינה עד למועד קבלת הגט בפועל. הקנס מבוסס על סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), וקיבל אישור מפורש של נשיאת בית המשפט העליון, בהתאם להוראות החוק.
בית הדין הבהיר כי אין בסיס לטענת האישה בדבר אי־הבנה של ההליך או פגם בשמיעתה בשל מגבלת שפה, שכן במהלך כל הדיונים הביעה עמדותיה, לעיתים באנגלית ולעיתים בעברית, והייתה מיוצגת לכל אורכו. כן נדחו טענות באי כוחה בדבר העדר עילה הלכתית לחיוב בגט, או כי הפירוד נגרם בשל הבעל.
לסיכום: מדובר במקרה תקדימי בו הוטל קנס שבועי על אישה סרבנית גט, תוך דחיית כל טענותיה לקיומו של פגם בהליך, ובצירוף אישור נשיאת בית המשפט העליון. הפסק מחזק את מעמד בתי הדין ככלי אכיפה אפקטיבי במאבק בתופעת סרבנות הגט.
