פסק הדין דן בשאלה עקרונית האם יש לקיים דיונים בבתי הדין הרבניים בתקופת סגר הקורונה, ובמיוחד כאשר אין הנחיות חד-משמעיות מטעם המדינה אלא סמכות ניהולית שהוענקה לערכאות עצמן.
בית הדין קובע כי על פי ההלכה, במצב של חשש פיקוח נפש ודאי או מסתבר, לרבות סכנת הדבקה באירועי התקהלות, יש חובה לדחות דיונים, למעט במקרים חריגים בהם ניתן להבטיח את הבטיחות המלאה.
הפסק נשען על מקורות רבים מדברי חז"ל והפוסקים, ומדגיש במיוחד את ההבחנה בין מצב רגיל למצב של "שכיח היזיקא". הוא מזהיר מהסתמכות שגויה על תפיסה של "שלוחי מצווה אינן ניזוקין" או "תורה מגנא ומצלא" – כאשר יש חשש מבוסס לפגיעה.
הפסק מדגיש שהדיין נדרש להיות לא רק בקי בתורה, אלא גם פקח במציאות ובדרכי העולם, ועל כן על בתי הדין לפעול על פי הנחיות הרופאים ולא על פי אומדנות פרטיות.
לבסוף, נקבע כי קיום דיונים תוך התעלמות מסכנת ההדבקה עלול להוות מעשה של "שופך דמים" ואינו בגדר חסידות, אלא איסור גמור. הדיין קובע שאין לקיים דיונים בבית הדין בזמן סגר הקורונה, אלא אם כן ניתן להבטיח בראיות ברורות שלא מתקיימת כל סכנה.
לסיכום: ההכרעה מדגישה את חובת בתי הדין להעדיף פיקוח נפש על פני ניהול הליכים שיפוטיים – גם כאשר מדובר במצוות שעניינן העמדת הדין והשלום. מדובר בפסק הלכתי-ציבורי בעל משמעות נורמטיבית רחבה ביחס למעמד ההלכה בעתות חירום.
הרקע המשפטי
לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים, ולפי סעיף 3 לחוק בית הדין מוסמך גם בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין.
מה ניתן ללמוד מההחלטה
בית הדין קבע שבתקופת סגר וחשש להדבקה יש לדחות דיונים, למעט מקרים חריגים שבהם אפשר להבטיח בטיחות מלאה.
לקריאה נוספת: סמכות בית הדין הרבני | בקשה ליישוב סכסוך | פסקי דין בדיני משפחה לפי נושא
