פסק דין זה עוסק בדחיית ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון למחיקת תביעה נזיקית בסך 3 מיליון ₪. הערעור נדון בפני הרכב של שלוש שופטות: ורדה פלאוט (סגנית הנשיאה), צבי ויצמן ויעל מושקוביץ.
הרקע העובדתי: הצדדים נישאו בשנת 2003 וחיו יחדיו כ-17 שנה עד לפירודם. להם שלושה ילדים משותפים. המערער הגיש תביעה נזיקית כנגד המשיבה בטענה לנזקים שנגרמו לו בשל הסתרת מצבה הנפשי ממנו טרם נישואיהם.
ההליכים הקודמים: התביעה הוגשה במקורה גם כנגד הורי המשיבה, אך התביעה כנגדם נדחתה על הסף ב-29.12.20 בהעדר עילת תביעה. ערעור על החלטה זו נדחה בהסכמה ב-16.6.21. בהחלטתו מ-29.12.20 לא דחה בית המשפט את התביעה כנגד המשיבה עצמה, בקבעו שלא חלה התיישנות וכי יש לברר את קיומה של עילת התביעה.
בקשת גילוי המסמכים: המערער ביקש גילוי תיעוד רפואי של המשיבה עובר לנישואיהם. בית המשפט קבע שהמסמכים יוצגו לעיניו תחילה ואז יבחן אם יש מקום להעבירם למערער. לאחר עיון במסמכים, דחה בית המשפט את הבקשה לגילוי בקבעו שאין ראשית ראיה התומכת בטענות המערער.
החלטת המחוזי: בית המשפט המחוזי (השופטת ו. פלאוט) אישר את החלטת הדחייה לאחר עיון נוסף בתיעוד הרפואי, בציינו שהתלונה של המשיבה כשהגיעה לטיפול פסיכולוגי "מתייחסת לתקופה המאוחרת שנים רבות מאד לאחר הנישואין, ולא הייתה בפיה כל תלונה, או רמז לתלונה, לתקופה קודמת". גם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה.
מחיקת התביעה: לאחר שהתיק נקבע לשמיעת ראיות, התברר שהמערער לא הגיש כל ראיה ולא זימן כל עד לתמיכה בתביעתו. המשיבה הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף, שהתקבלה ב-21.2.23.
החלטת בית המשפט קמא: בית המשפט הבחין בין מחיקה על הסף לבין מחיקה במהלך ההליך, בהתבסס על פסק דין עליון. הוא קבע שאם נמצא בשלב מקדמי שאין טעם בניהול התביעה, הדבר היעיל הוא עצירת ההליך. בית המשפט מצא שהמערער לא הוכיח את קיומה של העילה הנטענת והתביעה היא קנטרנית וטרדנית.
נימוקי בית המשפט קמא: העילות הנטענות (הטעיה, הסתרה, תרמית, רשלנות) דורשות הוכחת קיומה של בעיה רפואית נפשית שהייתה ידועה למשיבה טרם הנישואין והוסתרה מכוון. הדבר לא הוכח. המערער לא הגיש ראיות או זימן עדים למרות שניתנה לו הזדמנות לכך. העובדה שהצדדים חיו יחדיו 17 שנה ודווקא המשיבה הגישה תביעת גירושין מעלה תמיהות על קלישות התביעה.
טענות המערער בערעור: לא היה מקום למחוק התביעה טרם ישיבת הוכחות; יש אפשרות להוכחה דרך חקירה נגדית; החלטת בית המשפט לא עמדה בחובת ההנמקה; התביעה לא השתנתה מאז שנדחתה בקשת המחיקה הראשונה.
עמדת המשיבה: התביעה היא "הטרלה" ללא בסיס; למשיבה מעולם לא היו בעיות נפשיות; התיעוד הרפואי מראה שהגיעה לטיפול רק ב-2013, עשר שנים לאחר הנישואין; התנהלות המערער חסרת תום לב.
החלטת בית המשפט העליון: בית המשפט דחה את הערעור תוך קביעת עקרונות חשובים:
חובת הגילוי בין בני זוג: לא כל היבטי חיי האדם כפופים לחובת גילוי. הפסיקה נמנעה מלהכיר בחובת גילוי בהקשרים אינטימיים ורגשיים. יחד עם זאת, במקרים של אי גילוי מום מהותי (כמחלה נפשית קשה, אי יכולת להוליד, הצגת שווא לגבי הורות), יש עילה נזיקית ראויה.
הבחנה בין סוגי מצבים: אי גילוי נטייה מינית או אמונה דתית אינו מקים עילה נזיקית. לעומת זאת, אי גילוי מום רפואי מהותי כמחלה נפשית קשה יכול להקים עילה בהוכחת נזק.
דרישות ההוכחה: הטוען לעילה כזו נדרש להוכיח מום מהותי שבהתקיימותו לא היו הנישואין מתקיימים באופן אובייקטיבי. נדרש נטל ראיה גבוה ביותר בטענת תרמית.
ניתוק הקשר הסיבתי: במקרה זה, המערער לא יכול לזכות בתביעתו נוכח הצורך להוכיח קשר סיבתי בין הנזק לרשלנות הנטענת. הצדדים חיו 17 שנה ונולדו להם שלושה ילדים, המערער לא הגיש תביעת גירושין, ואף הודה שהאמין שאפשר לתקן אחרי הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.
הקטנת הנזק: המערער בחר להמשיך ולחיות עם המשיבה על אף הטענה לאי גילוי, ואין מקום שיתבע פיצוי על שנות נישואין שנהנה מהן.
בעיות נוספות בתביעה: הערכת הנזק (3 מיליון ₪ עבור עלבון וכאב) אינה ברורה ונראית "קלוטה מן האוויר". בעילת תרמית נדרש נזק ממוני דווקא לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין. המערער העלה טענות עובדתיות סותרות.
סיכום: התביעה חסרת בסיס ראייתי, המערער לא טען למום חמור מוכר, הקשר הסיבתי נותק, וכל תכליתה הצקה למשיבה. מחיקת התביעה נעשתה בדין כחלק מסמכות בית המשפט לנהל ההליך ולצמצם התדיינות מיותרת.
התוצאה: הערעור נדחה, המערער חויב בהוצאות של 15,000 ₪, והערובה הועברה למשיבה. פסק הדין ניתן ב-11 בדצמבר 2023.
המקרה מדגים את הגבולות של חובת הגילוי בין בני זוג ואת נכונות בתי המשפט למחוק תביעות חסרות בסיס אף במהלך ההליך.
