פסק הדין עוסק בערעור שהגישה אישה על המלצה לגירושין שניתנה על ידי בית הדין הרבני האזורי, כאשר ההמלצה עצמה לא לוותה בהוראה אופרטיבית מחייבת (כגון צו לגט או צווי הגבלה), ולא הוחלט אם ניתן לאכוף את הגירושין לפי ההלכה.
בית הדין הגדול, מפי הדיין הרב יעקב זמיר, דוחה את הערעור על הסף. נקבע כי כל עוד מדובר ב"המלצה" גרידא – שאינה מטילה חובה כלשהי ואינה מהווה פסק דין לגירושין – לא קמה זכות ערעור, ואף קיומה של רשות ערעור מוטל בספק. זאת, במיוחד כאשר ההמלצה מתבססת על פירוד ממושך והסכמה עקרונית בין הצדדים לגירושין, אך ללא מיצוי כל העניינים האחרים.
בית הדין מבהיר כי ניתן אמנם בעתיד ליצוק תוכן אופרטיבי בהמלצה זו, לדוגמה באמצעות צווי הגבלה מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה–1995, אך כל עוד לא נעשה כן – אין לבית הדין הגדול עילה להתערבות.
עוד מדגיש הפסק כי ההליך טרם הבשיל לידי פסק דין שניתן לערער עליו: אין הכרעה משפטית מחייבת, אין הטלת חובה ואין סנקציה. מדובר במצב שבו הצדדים עדיין במו"מ, ואילו בית הדין האזורי הציע פתרונות להסדרה, אך טרם פסק גירושין פורמלית.
לסיכום: ערעור על "המלצה לגירושין" בלבד – כאשר אין לה כל תוקף אופרטיבי – אינו מקים עילת ערעור, ודינו להידחות על הסף. ההמלצה נחשבת להבעת עמדה ולא להכרעה שיפוטית. עם זאת, אם בעתיד יתקבל פסק דין אופרטיבי, תישמר לצדדים הזכות לערער עליו לגופו של עניין.
