פסק הדין דן בערעור על סירוב בית הדין האזורי לפסול את עצמו, בטענה חמורה מצד המערערת לפיה אחד הדיינים חתם על החלטה כשהיא עדיין "ריקה", וחבריו מילאוה לאחר מכן בתוכן – כלומר, האשמה אפשרית בזיוף שיפוטי. טענת הפסלות נסמכה על סתירה בין תאריך החתימה של הדיין שפרש לגמלאות (19.1.2020) לבין העובדה שההחלטה נסמכת על מסמכים שהתקבלו רק ב־23.1.2020.
לאחר בדיקה מדוקדקת במערכות המחשוב של בתי הדין, קבע בית הדין הגדול כי אכן נפלה טעות סופר בהחלטה קודמת שבה נכתב תאריך שגוי. בפועל, הדיין חתם על ההחלטה ב־29.1.2020, לאחר שהתקבלו המסמכים – ולכן לא נפל כל פגם. נשללה כל אפשרות לחתימה על מסמך ריק או שינוי בתוכן החתום.
בהמשך נדחתה גם טענה נוספת של המערערת בדבר כשירות מומחה רפואי שמונה בתיק – ונקבע כי זו אינה עילה לפסלות אלא לכל היותר טענת ערעור.
לסיכום: טענת הפסלות, שכוללת למעשה האשמה חמורה בזיוף, נדחתה מכל וכל, תוך הבהרה שאין לה בסיס מהותי. מתוך מידה של זהירות, ובשל האפשרות לטעות בתום לב, לא הושתו הוצאות, אך הובהר כי בעתיד לא יינתן פטור דומה כאשר נטענות טענות כה חריפות ללא בדיקה מספקת.
הרקע המשפטי
לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים, ולפי סעיף 3 לחוק בית הדין מוסמך גם בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין.
מה ניתן ללמוד מההחלטה
טענת פסלות נבחנת לפי עובדות שנבדקו, ולא לפי חשד. כאן התברר שהסתירה בתאריכים נבעה מטעות סופר, והטענה נדחתה. עוד נקבע שהשגה על כשירות מומחה שמונה אינה עילת פסלות, ולכל היותר היא טענת ערעור.
לקריאה נוספת: סמכות בית הדין הרבני | בקשה ליישוב סכסוך | פסקי דין בדיני משפחה לפי נושא
