פסק הדין עוסק בבקשה של אם לבטל הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו נקבע כי שני ילדיהם של הצדדים יתגוררו עם האב, וכי האם תראה אותם במסגרת הסדרי שהות מצומצמים.
האם טענה כי בעת חתימת ההסכם הייתה במצב רגשי קשה ולא הבינה את משמעותו, כי הסכימה להסדר עקב הפעלת לחץ מצד האב וגורמים נוספים, וכי לאחר זמן מה חלה תפנית במצבה הנפשי והיא מבקשת לשוב וליטול חלק מהותי בגידול הילדים. כן נטען כי ההסכם איננו עומד עוד בטובת הילדים, לאור שינוי בנסיבות.
האב התנגד לבקשה, וטען כי ההסכם נחתם מרצונה החופשי של האם, תוך ייצוג משפטי הולם, וכי אין כל שינוי מהותי המצדיק את פתיחת ההסכם.
בית המשפט בחן את טענות האם לאור הוראות חוק החוזים וסעיף 14 לחוק, תוך התייחסות לפסיקה הרלבנטית בנושא שינוי נסיבות מהותי במעמד צדדים להסכם גירושין.
נקבע כי אמנם האם הייתה מצויה בתקופה קשה, אך ההסכם נחתם על ידה מיוזמתה, לאחר ייעוץ משפטי וללא ראיה של ממש להפעלת לחץ או לכפייה.
עם זאת, בית המשפט עמד על כך שבית המשפט לענייני משפחה מוסמך לשנות הסדרי שהות או משמורת גם לאחר אישור הסכם, אם הוכח שינוי נסיבות מהותי וכי טובת הילד מחייבת את השינוי.
בעניין זה נקבע כי יש להידרש להערכות גורמי המקצוע באשר ליכולת האם למלא תפקיד הורִי משמעותי כיום, ובפרט לשקלול טובת הילדים לנוכח רצונם והקשר ביניהם לבין האם.
בית המשפט לא מיהר לבטל את ההסכם כולו, אך קבע כי נוכח השינוי הנטען במצבה של האם תיערך בדיקה של יחידת הסיוע והערכת מסוגלות הורית עדכנית, על מנת לבחון אפשרות להרחבת זמני השהות של האם עם ילדיה ואף לשקול שינוי הסדר המשמורת ככל שיתברר כי הדבר תואם את טובתם.
פסק הדין מדגים את המתח שבין סופיות הסכמים לבין חובת בית המשפט לדאוג לטובת הילד, גם אם הדבר כרוך בשינוי הסדרים שאושרו בעבר.
