פסק הדין עוסק בבקשת אם להוציא צו הגנה כנגד האב של בנה הקטין, בטענה כי האב נוהג באלימות פיזית ומילולית כלפיה וכלפי הקטין, תוך חשש מתמשך לשלומה ולשלום הילד.
האם הציגה ראיות על כך שהאב הטיח בה עלבונות וקללות קשות, זרק חפצים, שבר חפצים בבית, ואף נקט באלימות פיזית כלפי הקטין לרבות סטירות, דחיפות ונענועים. האב מצדו הכחיש את הטענות, אך אישר קיומם של עימותים מילוליים. גורמי הרווחה ומנהלת התחנה לטיפול בילד והמשפחה קבעו ממצאים ברורים באשר לחשש ממשי לפגיעה בקטין – הן פיזית והן נפשית – והמליצו על מתן צו הגנה לשישה חודשים לפחות, תוך הפניה להדרכה הורית וטיפול רגשי.
בית המשפט, לאחר ששמע את העדים וראה את חומרי החקירה, התרשם כי האב מתנהל בצורה כוחנית, מאיימת ולא מרוסנת מול האם, ואינו מפנים את חומרת התנהלותו כלפי הקטין. נקבע כי קיים חשש ממשי להמשך פגיעתו של האב בילד – פיזית ונפשית – בעיקר על רקע מצבו הנפשי הלא יציב, היעדר מודעות הורית מספקת, וכן היסטוריה של אלימות. השופטת עמדה על כך שבנסיבות אלה מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק למניעת אלימות במשפחה – קרי, קיומו של חשש ממשי לפגיעה בגוף או בנפש.
לאור כך, ניתן צו הגנה האוסר על האב להיכנס לדירת האם ולשהות במרחק של פחות מ-500 מטר ממנה ומהקטין, לתקופה של 6 חודשים, וכן נאסר עליו ליצור קשר עימם בכל דרך, ישירה או עקיפה. לצד זאת, הודגש כי אין בצו האמור כדי לשלול מהאב את זכותו להגיש בקשה מתאימה להסדרי ראייה בפיקוח, ככל שיעמוד בדרישות המקצועיות הנדרשות להבטחת שלומו של הקטין. בית המשפט הבהיר כי טובת הקטין מחייבת הרחקה מיידית של מקור הסיכון, כל עוד לא חל שינוי בנסיבות.
