הסוגיה שנדונה:
השאלה המרכזית הייתה האם יש לחייב בעל בגט חרף התנגדותו, נוכח טענות האישה לאלימות קשה ומתמשכת מצידו – הן כלפיה והן כלפי ילדיהם – כאשר טענות אלו מגובות במסמכים, בדוחות רווחה ובפסקי דין קודמים. כמו כן נדונה זכאותה של האישה לכתובתה ולטענות רכושיות נוספות.
סיכום משפטי מורחב:
בית הדין בחן מערכת יחסים רוויית אלימות בין בני זוג, כאשר האישה הציגה מסכת ראייתית ענפה המעידה על אלימות פיזית ונפשית מצד הבעל – לרבות חבלות, קללות, ניתוק הילדים ממנה ודפוסי התנהגות של שליטה והשפלה לאורך זמן. הוצגו בפני בית הדין ראיות חיצוניות בלתי תלויות, בהן דוחות משטרתיים, חוות דעת גורמי רווחה, תסקירים ועדויות של גורמים שונים, שכולם חיזקו את טענות האישה. מנגד, הבעל טען לרצונו בשלום בית אך לא נקט צעדים ממשיים לשיקום הקשר, והתנהלותו בבית הדין חיזקה את התרשמות הדיינים כי אין מדובר ברצון כן.
על יסוד העולה מהראיות ומהתנהגות הבעל בדיון, קבע בית הדין כי מדובר במקרה מובהק של חיי נישואין הרוסים, שאין בהם סיכוי לשיקום, תוך פגיעה נפשית חמורה באישה ובילדים. נקבע כי חלה במקרה זה ההלכה הידועה "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", ולפיכך יש לחייב את הבעל בגט, גם ללא עילה מובהקת של כפייה קלאסית לפי ההלכה, אלא מכוח ראיית המאיסות ובלתי נסבלות החיים המשותפים בפועל.
אשר לכתובה – נקבע כי אין בהתנהלות האישה כדי לשלול את זכאותה, בפרט על רקע טענותיה המהימנות לאלימות מתמשכת מצד הבעל. בית הדין אף הבהיר כי הפניית טענת "מאיס עלי" אינה גורעת מזכויותיה הכלכליות של האישה, מקום בו ברור כי המאיסות אינה נובעת מרצון לנשל, אלא מהתנהגות הבעל עצמו. לבסוף ניתנו הוראות פרוצדורליות לקידום סידור הגט, הבהרות לגבי הצורך בדיון רכושי נפרד, והזמנה לצירוף תיעוד נוסף להמשך הדיונים הכספיים.
