פסק הדין בתיק 1193314/11, שניתן בבית הדין הרבני הגדול בירושלים ביום 20 בינואר 2021, עוסק במשמעות עמדת אפוטרופוס לדין של קטינים במתן רשות ערעור בעניינם להורה. הדיון התמקד בשאלה האם עמדת האפוטרופוסית לדין, שתמכה בהתנגדות האם להחלטת בית הדין האזורי, מהווה שיקול מכריע במתן רשות ערעור.
רקע המקרה
בני זוג לשעבר ניהלו הליכים משפטיים בנוגע למשמורת והסדרי שהות של ילדיהם הקטינים. במהלך ההליכים, מונתה עו"ד סיגל דוד כאפוטרופוסית לדין לקטינים, במטרה לייצג את טובתם העצמאית, נפרדת מזו של ההורים. האם הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי, והאפוטרופוסית לדין הביעה תמיכה בעמדתה.
עמדת בית הדין
בית הדין הרבני הגדול, בראשות הדיין הרב שלמה שפירא, קיבל את בקשת רשות הערעור, תוך התייחסות לעמדת האפוטרופוסית לדין. הדיין ציין כי אף שאין חובה לאמץ את עמדת האפוטרופוסית לדין, יש לה משקל משמעותי, שכן היא פועלת על פי שיקולי טובת הילדים, יותר משניתן להניח זאת לגבי ההורים עצמם.
שיקולים משפטיים
ההחלטה התבססה על עקרון טובת הילד, העומד בבסיס דיני המשפחה בישראל. בית הדין שקל את השפעת עמדת האפוטרופוסית לדין על טובת הילדים, ואת החשיבות של ייצוג עצמאי ואובייקטיבי של הקטינים בהליכים משפטיים. הדיינים הדגישו כי האפוטרופוסית לדין משמשת כזרוע ארוכה של בית המשפט בניסיון להתחקות אחר טובת הקטין.
מסקנות והשלכות
פסק הדין מדגיש את החשיבות של עמדת האפוטרופוס לדין בהליכים משפטיים הנוגעים לקטינים, במיוחד כאשר קיימת מחלוקת בין ההורים. ההחלטה מציבה גבולות ברורים למתן רשות ערעור בענייני קטינים, ומבהירה כי כל מקרה ייבחן בקפידה, תוך שימת דגש על טובת הילדים.
