במקרה זה דן בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר דחתה בקשה לעיכוב ביצוע צו ירושה שניתן לטובת המשיבה. המבקש טען כי יש לבטל את הצו בטענה שהמשיבה הציגה מצג שווא בבית המשפט בכך שלא חשפה את דבר קיומה של צוואה מאוחרת יותר, שבה הועבר עיקר רכושו של המנוח לאדם אחר, ושהיא עצמה כלל לא נזכרת בה.
לטענתו, עובדה זו הייתה ידועה למשיבה עוד קודם לכן והיא הסתירה אותה במכוון. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת העיכוב בנימוק כי לא הוכח שינוי נסיבות ממשי מאז מתן ההחלטה המקורית, וכי מדובר בניסיון לשנות את המצב לאחר מעשה ללא תשתית מספקת.
בערעור נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא בחן את חומרת מעשיה של המשיבה וכי מדובר בפגיעה חמורה בעיקרון תום הלב, המצדיקה עיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה לביטול הצו. כן נטען כי מניעת העיכוב תגרום נזק בלתי הפיך למבקש ולעיזבון, בעיקר אם הרכוש יחולק או יימכר בטרם תתברר שאלת תקפות הצוואה המאוחרת.
מנגד טענה המשיבה כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש לביסוס טענת המרמה וכי הצוואה המאוחרת שנטען לקיומה הוצאה בנסיבות מחשידות, בין היתר כאשר המנוח היה על ערש דווי, ואין בה כל ראיה שהיא תקפה או עדיפה על צו הירושה שניתן כדין.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לרשות ערעור, בקובעו כי לא נפלה טעות בהחלטת הערכאה הדיונית המצדיקה את התערבותו, וכי החלטת בית המשפט לענייני משפחה ניתנה בגדר שיקול דעתו הסביר. נקבע כי המבקש לא הציג תשתית עובדתית מספקת להוכחת המרמה הנטענת, וכי אין די בהעלאת טענות כלליות או בקיומה של צוואה שנויה במחלוקת כדי לעכב את הביצוע. עוד צוין כי אף אם תתברר הצוואה המאוחרת כבת תוקף, ניתן יהיה לשקול את הסעד המתאים במועד מאוחר יותר. לפיכך הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות.
