פסק הדין עוסק בשאלה האם האישה מחלה על כתובתה באופן בלתי חוזר כאשר חתמה על הסכם גירושין שכלל ויתור על כתובה, אך חזרה בה ממחילתה עוד לפני שההסכם אושר בפני בית הדין ולפני הגירושין עצמם.
הבעל טען שמדובר במחילה תקפה, תוך הסתמכות על הלכה לפיה “מחילה אינה צריכה קניין”, וביקש לדחות את תביעת האישה לכתובה. מאידך, האישה טענה כי לא הייתה שלמה עם הוויתור, חתמה בלחץ וללא הבנה מלאה של זכויותיה, ובמיוחד חזרה בה עוד טרם אישור ההסכם.
בית הדין קבע פה אחד:
- מחילה צריכה גמירות דעת, וכאשר מדובר במחילה שנעשית במסגרת הסכם גירושין – יש לראותה כחלק מההליך שמותנה באישור בית הדין.
- לפי ההלכה ולפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, אין להסכם גירושין כל תוקף משפטי או הלכתי בטרם אושר כדין בערכאה מוסמכת.
- האישה חזרה בה מהוויתור עוד קודם מתן הגט, והצדדים אף סיכמו במפורש בדיון שבית הדין ידון בזכותה לכתובה לאחר הגירושין.
- האישה העלתה בינתיים חשש לקשר של הבעל עם אישה אחרת – טענה שמחזקת את המסקנה שלא הייתה גמירות דעת לוותר על כתובה באותן נסיבות.
הפסק משלב ניתוח הלכתי של מושג המחילה עם כללים חוזיים מהמשפט האזרחי, כולל תחולת סעיף 2 לחוק יחסי ממון והפסיקה הרלוונטית (כגון ע"א 169/83 שי נ’ שי). הודגש כי אין חובת תום לב על האישה כאשר החזרה מהוויתור נעשתה טרם אישור ההסכם, ובמיוחד אם קיימת תחושת פגיעה אישית או חשש מהתנהגות הבעל.
לסיכום: בית הדין דחה את הטענה המקדמית למחילת כתובה וקבע שהאישה רשאית לתבוע את כתובתה, שכן ההסכם לא אושר, הוויתור לא השלים גמירות דעת, והדין ההלכתי והאזרחי מתנים את המחילה באישור הסכם הגירושין.
